הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

אבא שלי מדבר על התעשרות, על עסקים, על בורסה ועל מיליארדים. החיים שלי נראים תקועים מתמיד. אני לא מצליחה לזוז לשום מקום. נראה שאני לא רוצה. אני מפחדת לטעות כמו גם יודעת שאני טועה מעצם קיומי, מעצם הבריחה, השיכחה, הבחירה בדברים האסורים. "אסור", אני אומרת לעצמי, על הבחור הזה או הזה, על ההתעקשות, על ההתרפסות בפני משהו שברור שלעולם לא יוכל להיות. אני מפחדת, השפה שלי מדממת, אני מפחדת ולכן אני מחזיקה בכח במקום הזה. אח"כ הלחץ יגבר, זו שארית החופש, והיא אוזלת. אני מחוייבת לעמידה בלו"ז, אבל אחרי אהיה מחוייבת לעצמי. גם אז אוכל לעבוד בעבודה זמנית ולהמשיך לרחף. החיים שלי יוכלו ללכת לשום מקום באותה קלות שבה יוכלו להתגלגל למשהו גדול. אם הייתי חופשייה באמת הייתי נכנסת למיטה ונותנת לכאב הזה לעבור, הייתי משלימה איתו ונותנת לו את המקום המכלה שלו, את המקום שהוא דורש.

כל פעולה קטנה תשנה כ"כ הרבה. אני יודעת את זה. ולכן לא זזה.

 היה לי יום די רע. קשה להגיד יום, יותר קל להגיד 12 שעות, מאחר ואני מתעוררת אחר הצהריים והולכת לישון בבוקר. וגם רע זה יחסי, זה תמיד יחסי, אבל אני גם תמיד מרגישה אשמה, כי לאחרים רע יותר, אני מרגישה שאין לי זכות להתלונן. לא כתבתי מילה בסמינריון שלי, לא קראתי כלום. לא הצלחתי. עשיתי מדיטציה כשהתעוררתי ומעט זמן אחרי זה פשוט התחלתי לבכות. לפני הספקתי לראות שוב את החצי האחרון ב-"10 דברים שאני שונאת בך". אני מחבבת את הזוג הראשי, זה סרט נעורים חצי דבילי אבל נהניתי מלהנות מטלוויזיה, מהסחת הדעת. השעות עברו. יותר טוב זה לא גרם לי להרגיש, העובדה שאחד האנשים האהובים עלי בעולם לא רוצה להקצות לי יותר משאט-נפש לא משמחת אותי, ולא עושה טוב להערכה העצמית שלי. חיכו לי 4 פרקים של עקרות בית נואשות, האחרונים לעונה השניה. אמרתי טוב, אולי אחד ואז אוכל לכתוב קצת. כמובן שראיתי את כולם ומאחד לאחד זה רק הפך נוראי יותר. אני לא רוצה לצאת בספויילר, אבל מה לעזאזל הם חשבו לעצמם, להרוס כל סיכוי לעונה שלישית? כבר לא נשאר שום טעם, לדחוס את כל הדרמה בשעתיים? את כל המזל הרע? זה הגיע לנקודה שברור בה שכל משהו כמעט טוב שכמעט קורה יסתיים בקטסטרופה לא מציאותית, וזה כבר לא הומור שחור מה שהלך שם, זה היה לגמרי לסובב את הסכין בצופה הנדהם.

בכל מקרה, את ההומאז' למזל רע, בגידות וטירוף עד טרגדיה- לא הייתי צריכה כרגע. תהיתי לעצמי למה החלטתי לצפות בזה עכשיו, האם כדי לאבד כל טיפת אמון בטוב שעלול להיות שעוד נותרה בי?

 אין לי מה להגיד. אני מרגישה די מחורבן. נראה שכשאקום אקח ריטאלין ואתיישב לכתוב, שום דבר אחר לא עובד פה בשבילי. אני מרגישה מחורבן, מחורבן, מחורבן. זה יעבור, אני יודעת, ובקצת מזל לעולם לא אחזור על הטעויות שלי שוב, או אכניס את עצמי למצב שיוציא ממני תגובות דחק כאלו. אני יודעת שלרוב יש בי תחושה של ערך, של משמעות, אבל עכשיו- כל מה שאני יכולה לחשוב עליו זה- אז מה. אז אדע להתנהג טוב יותר, אבל העולם ישאר מחורבן, מלא בסוחרי נשק, בלוחמה ובמוות. זו בועה מאוד קטנה, גבולות המציאות שאנחנו חיים בהם, כ"כ הרבה טירוף מחוץ לגבולות האלה, שאנחנו משתדלים לא לראות. למה שנרצה, העולם משתולל לנו מחוץ לדלת, אנחנו משתוללים בפנים ואין לנו מושג מה המעשים שלנו עלולים לחולל.

מה אני אומרת? אל תראו את הפרקים האחרונים של עקרות בית במצב רוח רע, כן.

בוקר טוב.

איך חלפו השנים / דליה רביקוביץ'

(לחיצים, לחיצים)

ואבא שלי שאל, "מה הקטע בלצלם שירותים ואז לפרסם באינטרנט?!". לרגע התעצבנתי ורציתי לסנן איזו תגובה אבל התאפקתי, בדיוק כשאמר שתמונת הכיור אכן יפה, "האור", הוא אמר. ואז שאל אותי אם גם לי יש בלוג ואני מפרסמת בו צילומים וטקסטים, והנהנתי והצבעתי על המסך. "אה, זה האתר שלך? מה את מפרסמת שם? תמונות? שירים?", "יומן". "אה! ואיך את מרגישה עם זה שאנשים אחרים חיים אתך את החיים שלך?" (טוב, אבל לא אמרתי כלום). הוא נעלב קצת כשלא רציתי לומר מה הכינוי שלי, ואמר שהוא יכול לחטט בהיסטוריה ולמצוא, אבל כמובן שלא יעשה את זה, כמו שלא יחטט לי בארנק. אין לי שום דבר מעניין בארנק, באמת.

אעשה מדיטציה בכל יום, אפסיק לעשן, אוכל טוב יותר, אתאמן, לא אשתה אלכוהול, אתנזר, אפסיק לחפש אהבה, אפסיק לברוח, אפסיק להתפתות לריגושים זולים מסיחי מחשבה, אפסיק לעשות מה שאני לא שלמה עמו, לדחוק עצמי למצבים בלתי אפשריים, אפסיק לנסות להוציא מעצמי מה שישעשע אחרים, להציג את עצמי כמשהו שאני לא, אפסיק לבזבז זמן. אכתוב ואכתוב ואקרא, אעשה את מה שצריך, אחיה חיים אפורים.

אם כך אוכל לראות את עצמי, להאמין, לחיות חיים פשוטים מאוד, אבל לחיות.

בעיות החיבור העונתיות לא פסחו גם על הקיץ הזה. לאחרונה הן היו כאן בפברואר. פעם בכמה חודשים מישהו מחליט בבזק 014 waw ששם משתמש עסקי אחד שמתפצל לשני מחשבים שאינם על רשת, זה עניין שאינו מתקבל על הדעת, ואז מתנתק החיבור בבית, וניתן לחברו שוב רק אם מנותק החיבור במשרד. אני לא זוכרת מה בדיוק הפתרון לניתוקים החוזרים ונשנים האלה, איכשהו זה תמיד מסתדר וזה קשור באבא שלי. בפעם הקודמת דיברתי עם מערך אנשי תמיכה של בזק בשלל מספרי 1-700/800 אבל זה לא באמת עזר, רק אבא שלי יודע עם מי בדיוק לדבר, וזה מרגיש לי כמו שחרור נעים מעול. הרבה דברים שאני משאירה לתחום המומחיות של אבא שלי, כמו תיקון המערכת בחדר שלי, תיקון המחשבים. גם כשאני מסוגלת להרשות לעצמי את זה כלכלית הוא בטח יצליח לעשות את זה זול יותר וטוב יותר, וכשחושבים על זה, הוא היה אמור לקחת איזה שעון ישן לתיקון בשבילי (הוא התעקש).

בכל מקרה, הייתי מבועתת למס' דקות כשגיליתי שהחיבור נפל שוב, אבל אז, שקט נעים השתרר. לא נשאר דבר שאני יכולה לעשות על המחשב חוץ מלעבוד על הסמינריון שלי (ולשמוע מוזיקה נניח, במקביל). יש משהו בבעיות קשב שאינטרנט לא ממש תורם לו. שיהיה לכם המשך יום נעים.

אני שוכחת הכל. זה קשור להדחקה שלי בעיקר, לדעתי, זה קשור למוח המבולבל והעמוס שלי, זה קשור לפחד שלי וזה קשור לזה שדפקתי את עצמי בתיכון עם לא מעט גראס, לכדורים שנתנו לי לפני שלוש שנים (רופא המשפחה ידע מה הוא אומר כשהזהיר - "זה דופק את המוח!").

משהו בי עובד ממש כמו במומנטו, גם לטווח הקצר וגם לארוך. אני שוכחת מחשבות שהרגע היו לי- דברים שהתכוונתי לעשות, אני לא יכולה להחזיק יותר מדי מחשבות במקביל או לחלק את עצמי לכמה וכמה עיסוקים בלי לאבד כמה באמצע (אספקט של בעיית הקשב המאופיינת עצמאית שלי, מן הסתם). קשה לי לעקוב אחרי מחשבות לאורך זמן. זה מאוד אובדן זיכרון לטווח קצר עקב שימוש במריחואנה. זה לחלוטין מפורר את המרקם המחשבתי היום-יומי, הקרוב, זה לחלוטין הופך את ההתנהלות שלי להזויה (אני שוכחת הכל! אני חושבת וזה מתעופף ממני, אני לא מצליחה לשים רגע מחשבה בצד ולחזור אליה, כי היא תעלם - החלטתי להשתמש בפנקס קטן בשביל זה- אם ארשום את כל המחשבות הרגעיות והמעופפות האלו- ארוויח הרבה יותר, אתמודד ביצירתיות עם אספקט של בעית הקשב ומי יודע מה אגלה על עצמי! אהוי! פתח לקיום אחר!). אבל הטווח הקצר הוא רק מטאפורה קלילה וכביכול לא מזיקה למה שקורה אצלי בתת מודע, בזכרון לטווח הארוך, במודעות העצמית. כאמור, אני מדחיקה הכל, אני משקרת לעצמי בחינניות כדי להתמודד, כדי להתגבר על הפערים ברצף ההיסטורי שלי- כדי ליצור קוהרנטיות.

אבל התחושה היא תחושה של אמנזיה. אני שוכחת חלקים מעצמי. כן, הקושי שלי להתמודד קיצוני, אבל אני תוהה אם זה רק זה או שבאמת יש לי בעיה מוחית. אני חושבת שזה משהו שהיה פחות ברור לפני שהלעיטו אותי בקלונקס, אולי סתם נדמה לי, אבל אני בטוחה שבאיזשהי בחינה זה נהיה הרבה יותר חמור. המוח שלי והזיכרון שלי בהחלט נפגעו מאוד מכל העניין. זאת מחשבה חמורה מאוד, ומדאיגה, והנזק הזה בהחלט לא שווה את הזמן שבו ריחפתי לי בחוסר איכפתיות וחוסר חרדות למיניהן, ישנתי טוב יותר בלילה ואכלתי סרטים כל 11 שעות כשכדור החל להתפוגג. קלונקס זו נגזרת של הרואין, הוא אמר לי, והרופא משפחה אמר- "מוכרים את זה ממשאיות בשדרות ירושלים לג'אנקיז שלא הצליחו לקנות סמים". כן, זה די נורא. כן, פסיכיאטרים מאוד קלים על הדק התרופות, כן, אבא שלי צדק בכעס שלו על הפסיכיאטר.  כמו כן, אני מאבדת עניין מהר מאוד, כי אני פשוט שוכחת מה בדיוק עניין אותי במה שעשיתי (או במה שכתבתי), הכל מבוזר ומקפץ. קשה לי מאוד לחשוב על דברים לעומק (וזה מסביר למה הגעתי להתנהלות הדאואיסטית שלי, ולמה אני ממש מעדיפה לא להפעיל את המוח ומרגישה בעצם, שאני לא ממש יכולה. אהה אולי זה פאק-רגשי פזיולוגי משולב (מסובך מדי, למה להיות בן-אדם זה מסובך כ"כ).

היומיים האחרונים היו לי קשים מאוד, מהסיבות שמפורטות בפוסטים הקודמים. מה שקרה גרם לי לראות ולהבין מנקודה אחרת איכשהו, את ההדחקה שלי, את חוסר היכולת להתמודד (כן, כן, גם פה). היתה לי שיחה טובה מאוד עם חבר, מצאתי את עצמי מדברת על הכל, ואותו מבין (זה לא מובן מאליו- להבין אותי זה לא מובן מאליו, לקבל אותי זה לא מובן מאליו, שאני ארגיש נוח לאפשר את זה, זה גם לא מובן מאליו), השיחה עזרה לי ובסופה הוא קיווה בשבילי באמת שאזיז משהו בהתנהלות המדשדשת במקום שלי. אני מרגישה טוב יותר (וזה בכלל לא מובן מאליו. אני מרגישה אשמה לגבי זה, כמובן), ומהדברים של יעל שרואה אותי מבחוץ בשיחה היום (כן, כן, בפוסט הקודם) ומדפדוף אחורה בבלוג והגילוי המדהים שאת כל מה שעובר לי בראש עכשיו ונראה לי כמו גילוי מסויים כבר אמרתי בעבר, גם אם בלי להרגיש אותו דבר לגבי זה. אני מבינה יותר עד כמה אני ממש שוכחת, וזה מבהיל קצת. אני מנסה להעזר בבלוג- באיזשהו שלב היה לי די ברור שמה שאני עושה פה זה פשוט אוגדת את הזכרונות שלי, אבל אצלי- קריאה מאוחרת מעלה גילויים מדהימים בקשר לחלקים שחסרים לי מעצמי ביום-יום. אז הבלוג הוא בשבילי, מה שעושה את פרוייקט הגנום הקטגורי החדש שלי למשהו שאני עושה בשביל ההישרדות שלי, משהו שיסייע לי בשלב זה או אחר, אם לא עכשיו. נכון, יש המון קטגוריות וזה מאוד טרחני, אולי מישהו יהנה מזה חוץ ממני- הרי הבלוג הזה כ"כ ישן ועמוס, זה יעשה קצת סדר ואולי יעשה את חווית הקריאה של מישהו טובה יותר. בכל מקרה לקח לי הרבה זמן, ומיינתי ותייגתי עד כה בערך חודש וקצת, אמשיך בהמשך, לא יכולתי לקרוא יותר מעצמי וכבר נהיה בוקר, אבל גיליתי כמה דברים שהדהים אותי שחשבתי כבר (והספקתי והצלחתי לשכוח מזה..). די גאוניות התגיות האלו. זה יוצר הצלבה מאוד מאוד מעניינת, ואפיון מוצלח.

כמובן שאני כבר לא ממש זוכרת על מה רציתי לכתוב. והאמת, אני מתחילה להשתכנע שמשהו ממש לא בסדר עם הפעילות של המוח שלי. אני חושבת שמעולם הייתי כ"כ מנותקת ולא מבחירה מהמציאות סביבי. אמנם הקושי הרגשי גדול- אבל בכל זאת. נושא לבירור.

עיקר הדברים שהקשו עלי ביממה האחרונה-  הפחד שבן זוגי לשעבר לא ידבר איתי שוב לעולם, הפחד שהפגיעה שפגעתי בו לא ניתנת לסליחה או גישור, אשמה עצמית על כך וייסורים לרוב, שפיטה עצמית חריפה, ייסורים, עוד ייסורים, התייפחות מופרעת שגמלה לי בעיניים כואבות, עפעפיים נפוחים, כאב סינוסים עז ושפשפת טישו בתחתית הנחיריים. ההורים שלי קיבלו את זה לא כ"כ טוב (אמא שלי פחדה מרילפס לדיכאון הקודם שלי לפני שלוש שנים, התרגזה בטענה שאני לא מדברת בהגיון ועזבה, אבא שלי צרח עלי). הפחד שלא אצליח לעולם להיות בזוגיות, הפחד שאני רק מאמללת את האנשים שמתקרבים אלי, שאני לא מצליחה לעמוד בערכים שלי עצמי.

אני לא יודעת מה יהיה. אני מקווה שמשהו, קצת קצת, ישתפר. השיחה עם ק' היתה נהדרת ממש, והסכמנו על אט-אט. ראיתי בבירור את מצב הדברים. הפתרון הקל והקרוב ביותר למצב המסויים שבו החיים שלי תקועים (בפאזה מסויימת)- הוא זה שלא מחדש כביכול שום דבר- לסיים את התואר ואת ההתמחות ובחינות הלשכה. אח"כ לא כ"כ משנה. הוא אמר לי- ק'- תעשי דבר דבר. והפתיע אותי עם ראייה עמוקה של המציאות, שלא חשבתי שיש לו. אולי אני נותנת פחות מדי קרדיט לכולם, בעיקר כי בגלל הנתק שלי והשנים שבהן הייתי עוד יותר מנותקת, אין לי מושג מה עובר בראש של כל האנשים, אני לא יודעת איפה זה בעיקר אני ואיפה זה די קונבנציונאלי. מה שעושה אותי מאוד נאיבית, ומוקסמת משטויות גמורות שנראות לי כמו הפתעה אדירה.

החודש העברי שלי התחיל היום. זה מרגש אותי כמו שזה ריגש אותי כשהייתי קטנה.

ברדיו אמרו שיום-הולדת (38) לקיילי מינוג היום- שהייתה אלילת ילדותי, וזה אומר שגם לבת-דודה של אמא שלי יש יום-הולדת (36) היום, והיא היתה מודל החיקוי הראשון המודע שלי, ביסודי (אבל נדמה לי שיש לה יום-הולדת ב-29, דווקא. מוזר, כשהייתי קטנה חשבתי שזה הכי מגניב בעולם שיש להן יום-הולדת באותו יום. כמה גרוע שאם לא היו אומרים ברדיו, לא הייתי זוכרת את היום-הולדת שלה בכלל). גם לאיאן פלמינג (כותב ג'יימס בונד) יש יום-הולדת היום, או היה יכול, אם הוא לא היה נולד לפני 96 שנה, אבל זה פחות מעניין אותי.

האלבומים ששמעתי הלילה ב-88FM  ויורדים עכשיו- the eals- beautiful freak - מומלץ! אתם בטח מכירים את 'נובוקיין פור דה סול' שלהם, אישית לא שמעתי אף שיר אחר, והאלבום הפתיע אותי. הזדהיתי איתו מאוד, המילים נהדרות. "האיש שראה הכל" הראשון הקאלטי של רוקפור, ומי שלא אוחז בו שילך על זה כבר, זה דיסק נהדר שאני מאוד אוהבת ולא ברור איך הוא לא נמצא בארסנל שלי.  

working class hero של ג'ון לנון, שמעולם לא שמעתי בעבר והוא מצויין (השיר, לא מכירה את האלבום כולו, אבל הוא יורד, יורד).

הדבר הכי מגוחך ששמעתי לאחרונה, עכשיו, ברדיו: הפרסומת של דיסקונט לחשבון חיסכון למונדיאל הבא בעוד 4 שנים. אני לא מתכוונת לזלזל בכל מי ששואף להגיע למונדיאל הבא- אני מזלזלת בדיסקונט, בפרסומאות הגרועה שלהם, ובנסיון גרוע במיוחד לפנות למכנה משותף. נו באמת.

גם הפרסומת עם רבקה מיכאלי לאחוזת צהלה (החדשה מבית אחוזות רובינשטיין, כן כן) - בית אבות לעשירים, איומה, ואתנוצנטרית נוראה.

השיר שלי ברדיו, איזה כיף (התחלתי לבכות, כצפוי).

אולי ריטאלין לא כ"כ טוב לדיכאון שלי, בכל זאת.  זה מצחיק, לא ייחסתי לזה חשיבות, הרגשתי חזקה מאוד, אפילו שהכדור שיפר בהחלט את מצב רוחי שהיה ירוד ממש לכמה ימים לאחרונה. לא חשבתי שזה יכול להשפיע עלי ככה, ואולי זה באמת לא קשור. אי אפשר לדעת עם דיכאון, פשוט אי אפשר לדעת מה בדיוק מעורר את זה וגורם לך להגיב כמו שאתה מגיב. הכימיה? האירועים? הרגש? איזה שילוב בינהם?

ומה העניין עם חסימת החקיקה השיפוטית של בג"צ כדי לחסום איחוד משפחות? רציתי לכתוב על זה כבר לפני כמה ימים כשקראתי על המכתב של ברק בהארץ, ועל התגובה (פוי!) שנגררה אחריו (וזאת לא התגובה שרציתי להראות אלא את התגובות מהכנסת על הרצון להכניס תוספת עוקפת בג"צ לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו שתמנע מבג"צ לפסול את התיקון המתוכנן לחוק האזרחות שימנע את איחוד המשפחות, אבל כמו גם הכתבה על המכתב של ברק- היא עברה לארכיון ולא ניתן לראות אותה ללא תשלום). זה דבר שאולי היה יכול להיות לגיטימי אם הסיבות לא היו קלוקלות כ"כ, ואם לא היה כזה צורך במדינה הזאת לביקורת שיפוטית ולחקיקה שיפוטית שיזיזו משהו לכיוון אנושי יותר. ברק לא הגה את זה שהכל "הכל שפיט" סתם ("אפילו הכיבוש" אבא שלי אמר). מה לעזאזל הולך בכנסת, איך כ"כ הרבה כסף הולך לשם, וכלום לא קורה. אולי אני לא מבינה כלום, אבל כמו שזה נראה מפה, יש שם חוסר יעילות משווע. במקום הכתבה מצאתי ראיון משעשע עם הש' חשין הפורש משלשום. אני לא מסכימה עם דעתו על מניעת איחוד המשפחות, אבל הטיעון שלו הגיוני מאוד, ואנושי, לעומת התגובה ההיסטרית, הבהמית והגזענית מלמעלה.

אם כבר הארץ, קצת על משהו שנדמה לי שקשה לרובנו לא להרגיש איתו בבית. וידאו באינטרנט ולוסט- אבודים אך נמצאים ברשת (ואם כבר לוסט, שני הפרקים האחרונים לעונה שודרו לפני כמה ימים, ואפילו ירדו אצלי. עוד לא ראיתי). ומשהו מאוד מרגש- מהקפטן של הארץ, מה ש-MySpace עושה למוזיקה בעולם- כוכב הרדיו מת שנית.  (כן, אני יודעת שאני האחרונה שמגלה כל דבר, אמרתם את זה כבר כשכתבתי על פנדורה).

בנוסף, עוד רעידת אדמה, שטח היערות הצטמצם באחוז בעשור האחרון וביום שלישי יהיה שרב, אבוי.

אני חושבת על כל הדברים שאני עושה. הדברים שאני מייחסת להם חשיבות, וכל אלו שלא.

יעל אמרה- אני יודעת. אני יודעת את כל זה. אני רואה את זה. את רגישה בצורה קיצונית, מבל הבחינות. את פשוט לא מסוגלת להכיל את הכל. את אמרת כבר מזמן, ואת לא זוכרת- זה כ"כ כואב, ואני בוחרת לא להתמודד עם זה, אני לא יכולה, אז אני שוכחת עכשיו. אחרת אתמוטט.

יעל אומרת- לכל אחד יש את הדרך שלו להתמודד. זאת הדרך שלך. כן, יש בך צדדים לא טובים, כן, לפעמים הצורך לברוח מעורר התנהגויות שליליות- אבל זה לא מי שאת. תסתכלי- היא אומרת לי- תראי איך את מגיבה כשמישהו אחר נפגע. אני, היא אומרת, מגיעה למצבים האלה רק כשאני בוכה על עצמי, תראי איך את בוכה עליו, תראי מה את אומרת- "אני לא יכולה לחיות עם זה שפגעתי בו". איך את יכולה להגיד שאת לא בן אדם טוב?

זה לא שווה שום דבר, אני אומרת לה, מייבבת, נכון יותר. זה לא שווה כלום- תראי איך אני חיה, תראי מה אני עושה. תראי את הגברים האלה, אני עושה להם את המוות והם נשארים איתי כדי לא לפגוע בי, גם הם לא יכולים לשאת את הכאב. וזה לא בסדר- ועם עצמי הייתי יכולה לחיות, איכשהו, אני מבינה את עצמי, בקושי, אני רגילה לפסיכוזות שהקושי שלי להרגיש, לכאוב, להתמודד- מעורר, אני יודעת שאני לא מודעת חלק גדול מהזמן אבל בורחת כל הזמן- כ"כ מהר, מקיפה את עצמי בכ"כ הרבה, מפעילה שרירים שאנשים נוטים לא להשתמש בהם, כדי לאהוב ולאהוב ולאהוב, ולמצוא לעצמי גאולה וקבלה, ולפחות חום. משהו שינחם מהקושי הזה, מהשברון. מהעובדה שדברים לא מסתדרים, ולא משנה כמה אני מנסה. ואני מנסה- עד כמה שהיכולת שלי לראות את המציאות מוגבלת במצבי דחק, עד כמה שאני לא מצליחה להכיל את הכל ולהשאר לעמוד. הכל כואב לי מדי. אבא שלי שואל למה כ"כ קשה לי, מה כ"כ קשה, הוא אומר- איך זה שהכל כ"כ קשה לך כל הזמן? הוא באמת לא מבין, או לא רוצה להבין. הוא חושב שזה פינוק, הוא מאמין שאם אעשה כך וכך דברים מסויימים, הכל יהיה שונה. הוא לא יודע איך להוציא אותי מזה, אז צועק- תראי איך את מייללת ולא יכול להסתכל לי בעיניים. הכל כואב לי, הכל נכנס ומכאיב לי, אני לא חושבת שזה פינוק. זה חוסר יכולת לשים ביני לבין המציאות חוצץ, להגיד פה אני, או עכשיו אני וזה יותר חשוב- אני לא מסוגלת לשים את עצמי לפני אנשים אחרים מבחינת הרגשה, לא אומרת לעצמי שאני יותר חשובה, או נקודת המבט שלי. אני לא מאמינה בזה. ובכלל, אני לא מאמינה באגו, או אישיות כמשהו אבסולוטי, או בעדיפות של מישהו על פני מישהו אחר. למעט כשאני מאמינה שאני מחזיקה בטוב האבסולוטי, ואז אני יוצאת למלחמות חורמה, מתוך האהבה האיומה שלי, שאני לא מצליחה להכיל בשקט. אני רוצה להציל את האהוב, אני מנסה לשכנע אותו, אני נלחמת כדי שיקשיב, ותמיד למי שלא יכול להקשיב למלחמות. אני מגיעה למצבי קצה, לייאוש, לאפיסת כוחות, אני הופכת למפלצת על מזבח הנסיון שלי לעזור, בכח.

מצד שני, אני בורחת. מתנהגת בצורה אתנוצנטרית להחריד, אגואיסטית, חיה חיים כפולים, מסתירה, משקרת ללא הרף לאנשים שאיתם אני צריכה להיות כנה, כדי להגן עליהם, כדי להגן עלי. כדי לאפשר להם לחיות טוב יותר לידי, כדי לא להודות במציאות הדברים כמו שהיא. כדי שלא יחשבו עלי את המחשבות שאני לא יכולה להכיל על עצמי. כדי שהדברים לא יהיו כמו שהם באמת. אני מחזיקה במערכת עמוקה של מניפולטיביות, של שקרנות עצמית, של הסתרה- כדי להצליח להתקיים ולהיות בסדר, בעיני הסביבה. זה מתחיל בהורים שלי, אני מניחה, מולם מעולם לא היה לי האומץ פשוט להיות מי שאני, ועקב נסיבות כאלו ואחרות התגלגלתי שוב ושוב לחזור לבית שלהם, כל פעם בתירוץ אחר- בעיקר נסיבות כלכליות. והעובדה שאני מרשה לעצמי להשאר במצב הזה, אומרת שאני לא באמת רוצה ללכת. אני רוצה ללכת- כ"כ רוצה להשתחרר, אבל מרגישה לא בסדר עם זה, לא בסדר לסובב את הגב בלי לפתור. 

כואב לי הראש.

אני הסיוט שלך.

אני רמיסת כל הערכים שלך

אני האדם שאהבת הכי הרבה בעולם, ושיקר לך הכי הרבה,

מתוך מחשבה שהוא מגן עליך.

אני האדם שלא יכול לשאת את המחשבה לפגוע בך, אבל לא מספיק כדי לשנות את החיים שלו.

אני ההוכחה שדברים רעים קורים לאנשים טובים, ושלפעמים הם לעולם לא ידעו עליהם.

אתה האדם הכי טוב שאני מכירה,

ואני האדם שלא הצליח להיות מספיק טוב כדי שזה יגיע לו.

אתה התמימות, והטוב, והמאוזן,

אתה העזרה, והשקט, והיופי

אתה משדר על גל שאני לא שומעת

אבל הופך את כל המולקולות שלי בקירבן

וגורם לי להעצר ולהתפעם מהיופי שלך

כל יום מחדש.

אתה האדם שספג הכי הרבה כאב,

אתה האחרון שמגיעה לו עוד פיסה מזה

אתה האדם שהכי אמללתי בחיי

מתוך אמונה שלמה שאני יודעת יותר טוב

מתוך אמונה שלמה שאני מבינה את המציאות, ואותך.

אתה האדם שסבל הכי הרבה מלהיות לידי,

אבל המשיך מתוך אהבה ואמון שמעולם לא הגיעו לי.

אתה האדם שנתן לי הכי הרבה אהבה,

שלא יכולתי לראות.

אתה האדם שנתן לי את כולו,

שלא האמנתי בו כלל.

אתה הדבר היפה ביותר שראיתי,

עם הערכים הנעלים ביותר.

הקונטרסט של החיים שלי לעומת שלך

מעביר אותי על הדעת.

העובדה שעשיתי לך, אין-ספור דברים נוראיים

לעולם לא תאפשר לי לחיות בשקט.

אני זו שידעה שהיא רוצה לבלות איתך את כל הימים, שהתאהבה בך עד כלות הנשימה

אבל הפחדנות העלובה שלה מכמה טראומות גרמה לה לברוח, להזיק, לשקר ולבגוד

רק לא לתת לך להתקרב. רק לא לתת לך לפגוע.

יש אנשים שלא יודעים לשאת כאב.

העובדה שאני כ"כ מתורגלת לשכוח, להתגבר על עצמי, להדחיק את עצמי מעצמי, לשקרנות הפתולוגית שלי, העובדה שאני כ"כ טובה בתירוץ עצמי, ביצירת מציאויות חלופיות שבהן אני יכולה להתקיים- הופכת את הקיום שלי לבדיחה. לשפלות.

אם לא הייתי יודעת איזה מעשה מטופש זה לעשות למשפחה שלי, ולקומץ החברים שלי, למספר האנשים שבאמת אכפת להם אם אני חיה או לא- הייתי חותכת לעצמי את הוורידים עכשיו.  (לא, אני לא צוחקת. לא, זה לא רק ביטוי. לא, זו לא קריאה לתשומת לב).

ונתחיל בחדשות הרעות. אחת הנשים היקרות לי בעולם מצאה עצמה משתנקת, נחנקת, דומעת ומוכת הלם, אתמול עת שחזרה מן הלימודים וראתה ברחוב שלה מודעת אבל. ארוסה לשעבר מזה כמה חודשים, שכל את אחיו הצעיר אתמול בבוקר, אחרי רגרסיות חוזרות ונשנות של סרטן.

אחרי פתיחה כזאת אין הרבה מה לומר, בעיקר שהיא התמודדה עם המצב הכי טוב שיכלה, בתנחומים אין קץ, ואחרי הלוויה ברחה מן העיר בחטף, כדי לעשן עצמה לדעת.

"אני יודעת שסמים זאת רק בריחה מהמציאות", סימסה לי, "אבל גם היממה האחרונה לא היתה מציאותית במיוחד". "יקירתי", סימסתי חזרה- "תעשי מה שטוב לך. ביננו, גם המציאות לא משהו".

ואני? מעבירה את זמני בהתאוששות מהלם הריטאלין של לפני כמה ימים, משקיעה מחשבה מרובה ושרבוטים לרוב בנסיון למצוא אדג' לסמינריון שלי. מאוד עייפה, הלכתי לישון רק בסביבות 7 בבוקר, אחרי שעות של שיחת ניתוח עם האשה היקרה מלמעלה, והתעקשות לקרוא עד עמוד 22 בע"א 10280/01 ירוס-חקק נ' היועמ"ש. על זה יאמר- ממרקורים לא תבוא הישועה, אבל אני מנסה. קיבלתי כמה עדכוני מצב בבוקר (אנחנו בדרך ללוויה; חזרנו מהלוויה; אני נוסעת) ועת שחשבתי לשקוע בשינה סוף סוף אמא שלי הפציעה ואמרה שכדאי שאקום, לנין החדש של סבתא שלי יש ברית עוד רבע שעה. אמרתי, זה סוג של מעגל החיים, או סוג של הריתמיקה אצלנו- להודיע על כל דבר בדיוק רבע שעה לפני שהוא מתחיל. רבע שעה אחרי הייתי באמצע הסיגריה, אחרי שהתלבטתי אם הכאב בעין ימין מעיד על דלקת או על חוסר שינה (אני עדיין לא יודעת את התשובה לזה). נדמה לי שאחרי כמעט שעתיים הגענו לשאריות הברית והבורקס, אפילו אכלתי תותי עץ נהדרים שאיזה דוד של האב הגאה קטף (למעט עכביש אחד שהיה לי בצלחת, ושוחרר במהירה למטע השסק האורגני המרקיב של השכן ליד). שיחה סהרורית עם בת הדודה שלי, לימדה שהיא כנראה זכאית לתואר היולדת המנותקת והצינית ביותר בהיסטוריה, כשבחרה לענות על השאלה (לא שלי, חס ושלום)- התאהבת בו ברגע הראשון (בתינוק, כן)? ב-"לא" אדיש. היא מתרגלת לרעיון, היא אומרת, היו קצת אולטימטומים מהבעל, גם כך החיים שלה דשדשו במקום, אז יאללה שינוי, מחייב, כזה שמחזיק לכל החיים. זה לא שהיא היתה נגד, היא אומרת, פשוט, היא חשבה, אם היא תמשיך לחכות למוכנות נפשית, היא תמצא את עצמה חושבת בגיל 42 שאולי כדאי, אז למה לחכות. הקטע הקשה להתרגל אליו הוא אובדן העצמאות, לעד. וגם שבעלה אקסטטי, אם הוא היה יכול הוא היה מניק במקומה, אפילו יולד, לפחות הוא יותר טוב בלחתל. לאבא שלה היא אמרה שאין לה מושג מה קורה סביבה, אז מה הוא מדבר איתה על שולחנות. אח"כ, לפני שהלכנו ונכנסתי להציץ על התינוק, היא אמרה- "הוא כזה קטן, כמה מזיק הוא כבר יכול להיות?" אופטימיות זהירה, נגיד.

שני בני הדודים האחרים שלי היו הזויים מהרגיל, כל אחד לכיוון אחר ונדמה לי שהם אפילו צחקו עלי מאחורי הגב.

הבדידות שלי, אגב, מצאה לה אפיקים חדשים. סנדוויצ'ים, אני מכינה סנדוויצ'ים לאקס. אני מלכת סנדוויצ'ים לא מעורערת בכלל, ומאחר והוא תמיד רעב (סנדרום "מאז שעזבת המקרר ריק"), זה קל. זה התחיל לפני כמה ימים, כשהתקשרתי אליו בוכיה בשש בבוקר, ומצאתי אותו מטייל עם הכלב ליד הבית שלי. אין כמו לדאוג למישהו אחר כדי לא לרצות למות, וכמה דקות מאוחר יותר הוא חבק פיתה עם גבינות וירקות ואני ניסיתי לחבוק את הכלב הכמעט בלתי מזוהה שפעם היה שלי. אתמול הבאתי אותה בסנדוויצ'ים על לחם שיפון 100% מלא (תושיה, 12 שקל), ושתי וורסיות ל'אם אני אנסה לדקלם כל מה שיש בפנים, יסתחרר לך הראש'. וכן, שסק, מישמיש ובננה בצד. זה נחמד, יש בזה משהו מנחם, כמו גם קורע לב, בעצם.

אח, אני לא יודעת, נדמה לי שאלך לישון.

פרסומות לצעצועים חדשניים מ-72'. ג'יז, ואני חשבתי שהיום מסובך.

(נלקח מהעונג של השבוע, ושם אומרים שהקרדיט לרוזה הגולשת. מי שלא תהיי- עמך התודה)

שבת שלום.