הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

בינתיים כל ערב אני נתקפת התקפי חרדה. זה היום השני שזה ממש מטריד. אני לא יודעת מה קורה, או מה משגע אותי כ"כ. אולי אני צריכה לבלות קצת זמן לבד. אין לי כח לפרוייקט הזה. אני מאוד נלהבת ממנו, אבל אני חסרת אנרגיות. לא היה לי כח לסיעור מוחין הזה היום, איחרתי בשעה לפחות אבל יצא פרודוקטיבי והצלחתי לגבש קונספט לא רע שנראה לי שהלקוחה שלנו תאהב. אני מקווה שלא יהיה קשה איתה, היא כ"כ רוצה להביע את עצמה עם האתר הזה, בכמה שפחות תקציב, ואני צריכה לחשוב על איך להציג את זה. מה שהיא רוצה עולה הרבה כסף. גם על הבסיס נתנו לה חצי מחיר (טעות קריטית, לדעתי) אבל אולי נרוויח מהאקסטרא-פיצ'רס שניסחנו היום בפירוט הו- כה רב.

איפשהו אני מקווה שלא יקבלו אותי למסעדה הזאת. אין לי כח לזה עכשיו. החודש האחרון סחט אותי ויש לי יותר מדי אישיוז להתמודד איתם. כמו איפה אני לא הייתי בסדר בכל החרא הזה, שעולה ומציק לי, ולא נותן לי פשוט להשאיר אותו מאחור. עשיתי שם כמה טעויות טקטיות, זה ברור לי, והתעלמתי מהן בסיסטמטיות.

אני מוטרדת, מוטרדת, מוטרדת.

ויש לי איזה כמה שעות עבודה באתר ואין לי כחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח. אני דוחה את זה כבר שבועיים וזה הולך ונערם.

אגב, מהיום- אני עורכת בבמה חדשה. כבר לא ביג דיל, אני יודעת. אבל זה בכל זאת משהו שרציתי (פעם, מזמן.. לקח להם די הרבה זמן להגיע אלי...).

זהו. לעבודה. או לישון- מה שיבוא קודם.  

מחר פגישה נוספת עם הלקוחה. התמחור ממש זול כי זה פרוייקט ראשון שלנו ביחד אבל נראה לי שהיא נחושה להוציא לנו את המיץ ומושכת עניינים. מחר סוגרים קצוות ו- מבקשים מקדמה כי הסיפור שהיה אמור להתקדם עד שלב ב' בפרוייקט עד היום עוד בחיתולים ואנחנו עובדות בחינם (בערך, עובדות ז"א). היא לא סגורה על קונספט, על פיצ'רים ואפילו לא העבירה לי את התמונות לגלריה. אני מבחינתי רוצה ראש שקט ולהתעסק עם העיצובים שלי בשקט. רק שתחליט מה שהיא רוצה ותחתום על חוזה.

החלטתי להרגע.

הגעתי לנקודת רתיחה וזה לא היה נעים בכלל, הרגשתי שאני יוצאת מדעתי.

אז החלטתי לחזור אלי ולקצב שלי.

המסעדה שרציתי לעבוד בה מבחינתי יכולה לעשות את השיקולים שלה, לא רוצה אותי- לא צריך (מי שלא רואה את יכולות המלצרות המופלאות שלי במבט ראשון או שני או אחרי רבע שעה של שיחה, באמת לא מצריך ממני תגובה מאוכזבת. במיוחד אם בשביל תפריט של 2 עמודים ו-8 שולחנות הם דורשים 3 התלמדויות ללא תשלום. במיוחד כי זה שוב מסוג המקומות שמעסיקים אותך בשחור. הפלוס היחידי שיש להם תכנית קידום - מלצר-->ברמן--> מנהל משמרת, לעומת החורבה הקודמת שעבדתי בה, שם היתה היררכיה עלובה במיוחד- "בוס" וצוות נשים מושפל ומוטרד).

בעבודת האינטרנט שלי ביקשו ממני איזה 15 יום של שהייה במשרד בזמן שחברתי שסידרה לי את העבודה יוצאת לחופשת מבחנים, בשכר יותר גבוה ממה שאני מקבלת על העבודה מהבית, 4 שעות ליום של משרד. אחרי משיכה של כמה ימים ולבטים (במסעדה אשכרה אמרו לי שלא מוצא חן בעיניהם שיהיו שבועיים בהם אני לא אוכל לעשות בקרים כי הם רוצים את העובדים שלהם פנויים כל הזמן.. ), היום הרמתי טלפון והודעתי שאכן כן, אני מקבלת את ההצעה. ככה יוצא שקרני עולה בעיני בעלת המשרד וכן, אני חברה עוזרת ותומכת, וגם כמובן, ממשיכה את תזרים המזומנים שנקטע באחת עם פיטורי המבורכים מהפאב (אין מה לעשות, כבר קבענו שמזומני מלצרות הם כסף קסום, ומתרגלים לשטרות המתווספים כמעט מדי יום ביומו ממש בקלות).

ככה שנרגעתי.

אני מאחרת, מאחרת לפגישה שלי, כי אני מאחרת כרונית, כי אני שונאת לעשות דברים לא בקצב שלי (לחץ עולה לי בבריאות נפשית אז אני מרשה לי), וכי גם היא מאחרת כרונית אז היא בטוח תבין. גם אין לי כח להקים את עצמי וללכת עכשיו חצי שעה בשמש עד שם. והאמת, הראש שלי די מרוקן ואין לי כח לחשוב יותר מדי ולהכין מסמכים. מקווה שיהיה נחמד כי ממש ממש לא בא לי לצאת מהשאנטי.

יום טוב לכולם....

:)

(no problems)

*  אנא השתדלי להמנע מאכילת בשר.
   זה הופך לך את הבטן.

*  כנ"ל לגבי חלב וגבינות.

   הקיבה שלך לא עומדת בזה, גם לא הסינוסים.

*  קחי קצת חופש מכל זה, תעשי לי טובה.

   את עלולה להשתגע ואנחנו לא רוצות את זה, נכון?

*  אולי קצת פחות סיגריות וקפה, אה?

   החלטת לגמור על המוח שלך באופן סופי?

*  בלי ג'אנק פוד.

   שוב, הקיבה. דבר שני, כן, שמתי לב להתעגלות המחשידה באיזור הירכיים. גם כל השוקולד הזה- נו באמת.

*  תקני כבר מחברת.

   בטח יש איזה חנות מכשירי כתיבה ברדיוס קילומטר, ואם כבר מחברת- תשארי איתה לבד.

*  בלי סרטים.

   תזכרי- בלי לחץ, הכל יעבור, ירגע, יסתדר. גם טעויות מסתדרות ומתפוגגות.

*  תראי יותר סרטים, תקראי יותר- בחדר שלך.

   את צריכה פרטיות ואת נהנית מזה.

*  תקחי את הכדורים שלך בזמן.

   גם ככה המצב רעוע, לא צריך לשחק עם משהו שאנחנו לא מבינות בו יותר מדי. לאותו עניין תמצאי כבר פסיכיאטר חדש. הדיכאון הזה זה לא צחוק.

*  אל תנסי להיות הבטחה שאת לא יכולה לממש.

   את רק את ופעם חשבת שזה מספיק טוב. איך נתת לקצת רגש לערער לך את זה? את יודעת שיש לך בעיית רגשות אשמה, זה עדיין לא אומר שאת חרא אם 

   את חושבת על עצמך.

*  הגבול דק אבל זה כל מה שיש לך.

   תשתדלי לא ללכת לאיבוד? זה קשה, אני יודעת. אולי-

*  אל תקחי על עצמך יותר מדי דברים.

   יש לך נטייה כזאת, שמת לב? בסוף את תמיד קורסת והכל הולך לעזאזל. קחי קצת שקט, בסוף תדעי במה לבחור. (ואל תרגישי אשמה בגלל זה!)

*  תזכרי את כל זה.

   כשאת שוכחת לגמרי את רוצה למות. לא כיף.

חודש, בדיוק חודש, של עבודה מטורפת בפאב, שעות בלתי נתפסות (19 עד שש וחצי בבוקר למשל.. ), עם תגמול לא ממש הולם (173 ש"ח ממוצע למשמרת, חישבתי). הייתי מותשת, עבדתי יום אחרי יום, לא הספקתי לעשות שום דבר אחר, ובטח בקושי לראות אור יום ( זה שעולה או שעלה כבר מזמן כשאני בדרך הביתה אחרי משמרת או זה שיורד כשאני מגיעה למשמרת- לא נחשבים). כאבי רגליים גוף ובכלל די עזים, המון סימנים כחולים/חומים/ירוקים/צהובים מבאמפים ב"ריהוט" בין סחיבת שולחנות וכיסאות (אחושרמוטה כבדים!), והתקלות בבאר/"ריהוט" וכד', מחלה אחת די קשה, מחלה שניה שנגמרה בצננת קשה ותו לא כי השכלתי לדחוס לתוכי את כל הויטמינים שיכולתי למצוא במגירה במטבח (רובם שלי, מן הסתם, אבל חלק עדיין בארגזים..).

עוד- טרדה מעניינת מצד הבוס שלי שבחר לחלוק איתי את העובדה ההו-כה מרגשת שהוא "רוצה אותי נורא/איכפת לו ממני, אולי יותר מדי/אוהב אותי נורא/מת שאני אהיה שלו" - ועוד- אני, אמורה בתגובה, לדבריו, להעיף את החבר שלי- ומהר- כי הוא (הבוס), מה לעשות, פשוט נורא נורא רוצה אותי, הוא כמובן- "רוצה אותי יותר מחבר שלי", חבר שלי הוא בעצם "רק צד ג' בעניין ביננו" ועוד ועוד.

* אני מאכילה את החתול שלי עכשיו פירורים מהעוגת יומולדת שלי והוא מאוד נלהב מהעניין. סתם, רציתי שתדעו.*

בכל מקרה, מיותר לציין (כי כבר ציינתי), שחבר שלי לא ממש היה מרוצה מהעניין, להיפך- כל הסיפור הזה הסב לו סבל גדול ותחושה עזה שאני, אני- זורקת עליו זין בבחירתי להמשיך לעבוד אצל מישהו שלא מכבד אותי, אותו, או אותנו, ומעבר לכך- גם "שואפת לנורמליזציה ביחסים איתו", ככה הוא אמר. "זה כואב לי", הוא אמר, "הוא הרי כזה חרא, למה את מתעלמת מחלקים במציאות כדי שיהיה לך יותר נוח כשבתוך החלקים האלה אני נמצא גם?".

נאלמתי ולא ידעתי מה לעשות.

מצד אחד ה"בוס" המוזר הזה, בן אדם די חביב בדר"כ, למעט הקטעים המטרידים של הבעת העניין שלו בי, עבודה שכיף לי בה, אחלה צוות של בנות שממש אהבתי ונהנתי מחברתן, ובנוסף, אחלה חבר'ה (בדר"כ) שיושבים שם, כולל קבועים שתמיד כיף להכיר בשם. מצד שני- חברי הפגוע. אכן- מודה, הדחקתי מה שהדחקתי או לפחות העלמתי לפינה פחות מוארת בהכרה שלי כדי להמשיך לתפקד כרגיל.

אם כך, לפני שהחלו ההטרדות, חשבתי לתומי שהנה מצאתי את פאב חלומותי. התמוגגתי על המוזיקה (רוק מתקדם מתובל בכל מיני), במשמרות שמחות במיוחד (לפני חודש ככה...) אפילו פיזזתי להנאתי מעת לעת.

יכולות המלצור שלי שודרגו לדרגת "חביבת הקהל" בדר"כ, הטיפים החלו לתפוח, הכל היה מחוייך ושמח, אך לאט לאט התחילה להסדק התמונה.

הכל התחיל במשמרת אחת אליה הגעתי ממורטת וסיימתי בדמעות. ה"בוס" הבטיח שאל דאגה- "זה מאחורינו". כך המשיכו להם העניינים להתגלגל ולהתגלגל, מדי פעם ריבים עם החבר כשאני לא מודעת בכלל לעובדה שהוא מרגיש מחורבן כל התקופה הזאת.  

השיא היה ביום שישי שעבר (שבוע ויומיים)- משמרת עם אווירה טורדנית במיוחד. כל יום שישי, יש בפאב מסורת תמוהה במקצת- כשנגמרת העבודה, מסדרים מנקים, עורכים שולחן ויושבים בבוקר שבת המוקדם לאכול ביחד- ג'חנון(!)- מעשה ידי מר "בוס". אחלה ג'חנון, לפחות.

שישי לפני השישי המדובר, התענגתי על הג'חנון, במשך זמן רב. קורה. היינו במסגרת מורחבת, גם דסי נשארה לאכול איתנו. דסי, במקרה, היתה מעורבת ועדיין, עם מר "בוס", באיזה עניין ספק חברי ספק מיני ספק גם וגם (הזכרתי שמר "בוס" בן 44? הזכרתי שדסי בת 23 כמדומני?). בקיצור-

ישבנו לנו חבורה שמחה לאכול. נותרנו חבורה מיואשת שתולה בי עיניים של "תגמרי לאכול כבר".

בכל אופן, עניין האכילה האיטית שלי, שבדר"כ הוא דחקה לגיטימית לגמרי בקרב החברים הקרובים המאוד מצומצמים שלי, הפך לדחקת הפאב. בהתחלה זה היה משעשע קלות, אבל זה המשיך. והמשיך, ו- המשיך.

ביום שישי המדובר לא היתה נפש בצוות שלא טרחה להעיר בערך 70 פעם משהו בעניין, לקראת אירוע הג'חנון הצפוי. אני, חמומת מוח כמו שאני יכולה להיות אחרי שמטפסים לי על הגב ערב שלם עם הערות עוקצניות בעודי סוחבת מגשי אוכל/צלחות מלוכלכות/כוסות בירה ריקות או מלאות- בליווי שאר הערות עוקצניות שקיבלתי, נשברתי, והתחלתי לרטון. בקול רם. מר "בוס" ליווה אותי לשירותים (נכנס אחרי שיכור אחרי שצעקתי משהו עצבני לכיוון הבר וטרקתי את דלת המבואה לשירותים בחוזקה) וניסה לדבר אל ליבי- הסברתי לו שיש גבולות לכל דבר, והוא הבטיח לקחת לתשומת ליבו. בין השאר הוא נסחף לאהבתו הגדולה אלי, למקום החבר שלי בעיניו וכד'- פה כבר לא יכולתי לשתוק/להתחמק באלגנטיות וניצלתי את חמימות המוח שלי להגיד לו בדיוק מה אני חושבת על כל העניין הזה. נדמה לי שהשיחה הסתיימה בטוב, אבל בארוחה הוא היה כולו כעוס. כל השבוע אחרי הוא לא דיבר איתי, מלבד נבחות משפילות שכמעט הובילו אותי לנופף את הפאוצ' והמטלית לכיוון הראש שלו +- בעיטה בביצים ולהעלם משם לתמיד בהפגנתיות. בכל זאת נשארתי. כששאלתי אותו למה לעזאזל הוא כועס כ"כ, הוא ניאות לומר לי ש"אמרתי כמה דברים לא במקום ביום שישי" ושאיימתי עליו ב"צורה זולה, ושאם אני רוצה שחבר שלי יבוא, שיביא את כל החברים שלו, ושהוא (מר "בוס", המתרגמת), יאכל את כולם בלי מלח.

פה נגמר הדיון. העובדה שניסיתי להגיד לו שאף אחד לא התכוון לאיים עליו במכות נפלה על אזניים שיכורות. מאז החלפנו מינימום מילים בענייני עבודה. בינתיים החבר התרתח יותר וניהלנו מערכת ריב מטורפת של שעות אתמול, ואני דבקתי בהחלטתי לא לתת לו את התענוג של להתפטר, לא להתפטר בגלל שחבר שלי היה מעדיף את זה, אלא או להיות מפוטרת, או להתפטר אחרי שאמצא עבודה אחרת.

היום התקשרתי לשאול את האחראית לגבי סידור עבודה וזו בישרה לי שמר זה "בוס" זה, אמר לה לא לשבץ אותי יותר. כן, כן, זו דרכו האישית, ההגונה.

אני נמלאתי עליצות, ומיד התפניתי להתקשר למסעדה ששמתי בה עיני לקביעת ראיון עבודה, וכן לסיכום כללי של הרווחים שלי מהחודש האחרון- 3000 ש"ח. 2,100 מהם נותרו לי במזומן, בעוד 900 אבדו אי שם בפיצוציות אבן גבירול על סיגריות/חטיפים/חטיפי גלידה/קרטיבים/אוכל בסיסי/עיתונים/קצת טייק אוואי וכד'. החזרתי חוב של 800 ש"ח לאחי הקטן והחלטתי שהעבודה לא הולמת את התמורה (כמפורט למעלה).

בנוסף, נפל עלי פרוייקט עיצוב אתר שיזכה אותי בכמה מאות דולרים, ועוד עבודה זמנית של כמה שעות ביום במקום חברה שיוצאת לחופשת מבחנים.

הכל בסדר.

אני לוקחת את החבר היום לשיחת "הפתעה" בעקבות ההתרחשויות שלבטח תשמח אותו.

בינתיים, אולי כדאי שאני אלך לישון (בין לבין לחכות לטכנאי של YES).

ערב טוב לכולם.

אה, ותודה לכל המברכים ליומולדת.. :) היה נחמד, כגודל האינציפיות, העברתי יום נחמד, שעליו אני בטח אפרט אח"כ..

היום יום הולדת
תראי יש פה סוד ישן חדש
לפרוס את הלחם
לגעת במשהו קצת מושלם
כבר אמצע הלילה
חשבתי אולי כדאי לישון
אבל משהו תקוע
תקוע עמוק בתוך הגרון

נכון את יודעת

כל כך משגעת
לפני שאת בורחת, בואי בלי פחד

קחי אותי ככה
נכון את יודעת

כל כך משגעת
לפני שאת בורחת, בואי בלי פחד

קחי אותי ככה

היום יום הולדת
חשבתי כמעט על כל הפרטים
הזמנתי לך חדר
שמיים כחולים עם כוכבים

נכון את יודעת, כל כך משגעת
לפני שאת בורחת בואי בלי פחד, קחי אותי

ככה

זהו, אני גדולה כבר.

אני במצב רוח יותר טוב. אולי הכדורים שלא לקחתי כמה ימים עקב עיוולת חוסר המרשם פיינלי קיקט אין והסרטונין שלי חזר לנורמל, אולי זאת שנת הלילה הטובה כי לא עבדתי אתמול והרשיתי לעצמי גם לישון החל מ9 בבוקר עד חמש אחה"צ וגם ללכת לישון בשעה 23 עד יקיצה טבעית בשבע בבוקר, אצל יואל כמובן.

היה לנו כיף לבלות שעות אור ביחד ועוד מעט אנחנו יוצאים לעיר לערוך כמה קניות של דברים נחוצים.

לי למשל יוצא שאין עדיין- שעון מעורר, מחברת כתיבה, ג'ל לשיער, תרסיס נגד נמלים(!) ואולי ארכוש עדשות חד פעמיות כי מתחשק לי (יואל שר במקלחת, מצחיק). יואל מחפש נעליים, משקפי שמש, ג'ינס וחולצות.

מאחר ועוד מוקדם ויש לנו כמה שעות לפני שאני צריכה להופיע בעבודה, החלטנו לנצל את היום לסיבוב הזה. זה כיף לי.

אני הולכת להכין לנו אומלט.

שיהיה לכולכם אמצע יוני שמח.

זאת מן תקופה כזאת שהמציאות מתקפלת בתוך עצמה ואני שוב לא בטוחה בשום דבר.

לא בעבודה, לא עם יואל.

הכל מתקפל ומתנגש, במקום שיהיה קל,

כל המועקה חזרה.

מאוכזבת, ממני, ממנו, מהסיבוך הזה. מהאשמה שתלויה באוויר.

ואולי המחזור, והדיכאון של הפיקשוש בכדורים שעושה את זה כ"כ סבוך, ומכאיב, ומאכזב, ולא נותן לי להתעלות הלאה, כי מרגיש לי בטוח שאין סיכוי, שאם אתן לזה זה יקרה שוב, ויהיה הרבה יותר כואב.

עם כל הבדידות, התרגלתי לחיות לבד, עם הסטוצים המתמשכים והמתבלגנים, עם ה"אינטריגות" הרגשיות, עם רגש במינון נמוך.

אני לא יודעת לתפקד פה-

לא יודעת איך אחרת.

הזיכרון היחיד שלי מאחרת זה עולם מנופץ.

ואני כ"כ רוצה להתנחם עכשיו באהוב או אהובה ישנים, מאלו שתמיד היו אופציה ברקע, אלו שלא דיברתי איתם כבר כ"כ הרבה זמן.

אני מרגישה כלואה, ומחוייבת, ולא טוב לי.  

לי זה מרגיש קצת כמו נצח.

נדמה לי, שהדחף הגדול שהיה לי לסגור את הבלוג או לפחות לא לכתוב בו יותר, נבע מהעובדה שאני בן אדם אחר עכשיו. היה לי יותר קל להתחיל מחדש, בלי לנשוא על הגב שנה של כתיבה, שאיכשהו משעבדת אותך למישהו שהיית, פחד לכתוב את האני שאני עכשיו. פחד מהעבר שירדוף אחריך.

רצון למקום שבו אני יכולה לכתוב בחופשיות מוחלטת, בלי להרגיש שמישהו עוקב אחרי, מפקפק בי, או שופט אותי.

טעויות שעשיתי במהלך השנה הזאת היו להפר את האיזון הקהילתי העדין של הבלוגספירה ולהכניס אנשים ממנה אלי הביתה. זה התחיל באחד והתגלגל. אמנם אני לא מצטערת על ההיכרויות האלו, רק הייתי שמחה אם אולי היינו מכירים בנסיבות אחרות.

בכל הקשור ל-overdoze למשל, זה היה מקרה קלאסי של התאהבות במילים, שהוליד, בסופו של דבר, חברות שאני רוצה לחשוב עליה כאמיצה. כזאת שמבחינתי לפחות, לא תתנתק גם אחרי תקופות ארוכות של חוסר תקשורת, כמו זאת שאנחנו חוות עכשיו, בערך. אז החיים שלנו לא מקבילים כבר כמה חודשים, וכ"כ הרבה השתנה, אבל אני עדיין אוהבת, ויודעת שמקרה שלנו, כל היכרות בצורה אחרת לא היתה מובילה אותנו לפה.

על זה אני לא מצטערת.

המקרה הראשון של היכרות פה ומעבר לחיים האמיתיים היה עם זמש. זה התחיל טוב ונגמר די רע. הרבה כעסים וטינה, וכמו בכל מקרה של כעסים וטינה קשה לך כשהאדם הזה קורא אותך, כותב עליך, ומעביר עליך ביקורת.

אח"כ זמש הכיר לי את נוירוזה, היכרות מוזרה שלו איתה והעובדה שלפני כן כבר חיבבנו אחת את הבלוג של השניה. חברות קרובה ביננו גרמה לי להרגיש מאוד לא בנוח עם העובדה שהיא קוראת את הבלוג שלי. אתה לא קורא לחברים שלך את היומן, אלא אם כן זה סימפטום overdoze, שהוא די ייחודי.

פה ושם היו עוד כמה אנשים, אנשים שהכרתי פה, אחד שרק קרא, אנשים שאני מכירה וגיליתי פה או גילו אותי באיזו דרך פתלתלה. כמה אנשים שנתתי להם את הכתובת, ואני עדיין לא בטוחה אם זה היה נכון.

כשאתה מכיר מישהו, אתה מכיר גם את החברים שלו, בני הזוג שלו ובכלל. כשלכולם יש בלוג איפשהו זה נהיה קצת חולני.

אבל איפשהו נותרו האנשים ממימד המציאות שאני שמחה שעוקבים אחרי החיים שלי,

לסיכומו של עניין, אבל, אני מניחה שלמדתי את הלקח שלי.

הנסיון שלי אם כך, הוא להתעלות מעל המיתוס שיצרתי לעצמי, ולהניח את העבר בצד, על אף התיעוד הכתוב שלו.

בלי יומרות, בלי צורך להרשים, בלי צורך ליחסי ציבור. בלי אקסביציוניזם.

מצחיק, הבחור אמר לי שמאז שעברתי לישון אצלו הוא לא התעורר להשתין במהלך הלילה אפילו פעם אחת, דבר שהוא היה עושה ברגיל מדי לילה בלילו. עכשיו הוא התעורר וקם להשתין, לא מודע לנוכחותי ליד המחשב בכלל. מצחיק קצת, ואולי מעיד על זה שהחיים של שנינו חוזרים לשגרה.

מדהים כמה השתנה.

בשבוע הבא יש לי יומולדת.

שנה שלמה עברה מאז שחזרתי לעשן- בליל יום ההולדת שלי. אחרי הפסקה של שנתיים וחצי.

השנה הזאת היתה קשה, מטלטלת, מלחיצה. רוויית רגשות ואינטריגות, התרחשויות בצפיפות שלא הותירה מקום לנשימה, ובסופו של דבר, כמעט שאיבדתי את עצמי לחלוטין.

אז עשיתי משהו די אמיץ, מבחינתי. חיכיתי וחיכיתי למועד יותר נוח, אחרי שרוב המחויבויות נגמרו, התלבטתי והתלבטתי וניסיתי לתת עוד סיכוי ולברור מה אני רוצה. בסופו של דבר- במהלך אולי קצת פזיז שנבנה במשך הרבה זמן-

קמתי ועזבתי.

את העיסוק והקריירה העתידית במשפטים, את ההורים שכבר לא הצלחתי לתקשר איתם-

לאט לאט גם התפוגגו דברים אחרים שסחבתי על הכתפיים שלי.

התחלתי למלצר בפאב קטן כשהמוטו שלו הוא "הצוות הוא משפחה, אחרת לא נצליח ולאף אחד מאיתנו לא יהיה כיף", אני לא מרוויחה בו הרבה כסף אבל מספיק כדי להרגיש שאני עושה משהו ומרוויחה בזכות עצמי, אני עובדת באינטרנט באיזו עבודה קטנה מהבית. היתה תק' קצרה של אטרף בה חיפשתי עוד ועוד דברים להעסיק את עצמי בהם, אבל לבסוף נפלתי תשושה.

היו כמה רגעים שהכל הרגיש הפוך, שפיקפקתי, שנבהלתי לגבי העתיד, אבל נרגעתי.

אני חיה בהווה עכשיו. את היום ואת הרגע הזה. מחשבות על מעבר מעיקות עלי.

אני מעיזה להודות שאני לא רוצה להגיע לגדולות, ולא רוצה להתעשר. זה לא קל. אחד הפוסטים האחרונים של בילי לום דיבר על תסמונת הבכורות- העובדה שאתה הבכור מובילה אותך איכשהו לצורך בהישגיות שמדורבן היטב ע"י היותך היצור הראשון שהוריך הביאו לעולם והצורך שלהם לראות אותך מצליח, מצליח יותר מהם ומגשים את כל מה שהם לא הספיקו, בגיל הרבה יותר צעיר. זה מאבק די אלים לפעמים, בייחוד אצלנו בבית. הוא עלה לי לא פעם בבריאות, בקונפליקטים קשים ובפיצול ובבלבול בין מה שאני מאמינה בו למה שהם.

בסופו של דבר הבנתי שאין לזה פתרון שיספק את כל הצדדים עד המקסימום. אני לא יכולה להיות מה שההורים שלי היו רוצים לראות והם לא יכולים להניח לי לחיות את חיי בשקט בצורה שתרגיש לי הכי שלי.

אז חתכתי את חבל הטבור, לפחות התנתקתי.

בסופו של דבר אני יודעת שאין דבר שיעשה להם טוב לגבי כמו השקט והאושר שלי, למרות שאוולי הדרכים לשם נראות לנו שונות.

ככה בינתיים.

נראה שהכל מסתדר.

וטוב לי, עם הזמן השקט לעצמי.

נהייה לי ציבורי ומעיק

מוסרני ולא נעים (תודה לכל הצדקנים ומשאיות המוות שלהם, אגב, אני מקווה שחוץ מלשפוט אנשים אחרים אתם גם עושים משהו אקטיבי כדי לקדם את המטרות ההו כה אנושיות שלכם).

הרשימה של הבלוגרים שאני מכירה בחיי רק הולכת ומתארכת, ואני מרגישה כמו מתחת לזכוכית מגדלת.

לא אוהבת את זה.

כל מיני תככים ואכזבות גרמו לי לרצות להתרחק מהאור הממוקד הזה.

אני אחרי הכל, אדם פרטי, זה נחמד לחלוק עם המרחב, לא עם המרחב ועוד 10 אנשים לפחות שמכירים אותך בחיים ולא בהכרח ביקשת להכניס לתוך חייך הפרטיים ממש.

עדיין קוראת אתכם, כשיוצא, אני לא מחוברת בימינו.

לסיכום- טוב לי עכשיו.

מתישהו, כשאני אפסיק להרגיש את האח הגדול נושף בעורפי, אולי אחזור. אולי אפתח דף חדש ואתן ל"מיקה" עטורת המכרים להגנז.

נעם לי מאוד בקהילייה הקטנה שאני קוראת וקוראים חזרה,  

כמעט שנה אני פה, וזה עזר, הרבה-

אבל נהיה יותר מדי.

תשמרו עליכם(ן)