הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

אני לא זוכרת מי אני, ואולי כי עבדתי יותר מדי שעות על להיות מנהלת מחלקה מנומסת, או מנהלת עובדים קשוחה אבל קשובה, או כל דבר אחר שנראה לי לנכון.

בלספק פתרונות לבעיות לא שלי.

2 עובדות התפטרו, ואני צופה בסוג של ייאוש בזה שערימת האחריות על הכתפיים שלי לא מוכנה ללכת לשום מקום. תמיד זאת אשמתי, אבל נמאס לי להסביר את עצמי ולהתנצל. קשה לי להיות ייצוגית, קשה לי להיות קשוחה.

אני לא יודעת מה מתוך זה זה החיים שלי ומה פשוט נסחף לתוך, סוג של ברירת מחדל, סוג של דביקות במטרה זמן רב אחרי שהיא התפוגגה, סוג של אנרציה, של רצון להוכיח לעצמי שהנה זה לא כ"כ רע, אבל מצד שני לרצות את החירות להתעורר מאוחר בבוקר, ולהתקלח ולהתלבש לאט, ולקרוא עיתון ולעשות משהו בשקט, בלי להרגיש שאני מפספסת- שאני לא זזה מהר מספיק, שאני כשלון.

בפועל אני לא ישנה מספיק, ולא רגועה מספיק, ולא מעבירה זמן בבטלה או נהנית מהדברים שאני עושה מספיק.

שוב ושוב אני חוזרת לפינוק שלי- ואם אני פשוט לא מבינה איך זה לחיות בעולם האמיתי, את מלחמת ההשרדות שכנראה מתחוללת שם, את הקושי העז הזה- לשרוד.

אני לא מבינה איך כולם מבינים חוץ ממני, משהו כ"כ בסיסי שמאפשר להם לזוז ממקום למקום.

אני קפואה באותו מקום, מפחדת לזוז כדי לא לטעות. כדי לא לאבד הכל.

אני נרדמת בכיסא, אלך ליפול על המיטה.

חבר שלי מאושפז באיכילוב.

יש לו תסחיף ריאתי אבל הוא רגוע לגמרי.

כבר שבועיים שקשה לו לנשום ואני משוכנעת שהוא מרחם על עצמו. והוא מנסה ומנסה לשכנע מישהו שמשהו לא בסדר.

הדם שלו נקרש מהר מדי, הם לא מבינים למה ובינתיים הוא מחובר לאינפוזיה ובולע כדורים לדילול דם. הוא קיבל את המיטה בקצה החדר עם שני חלונות, והיום בערב הגיע האיש והתקין לו טלוויזיה קטנה מעל הראש. שכבנו מחובקים על המיטה וצפינו, אדפטציה.

אני מנסה לא לבכות. זה קריש דם קטן, הוא מרגיע אותי, כמעט לא קריש בכלל.

זה מלחיץ אותי. מלחיץ אותי כי לאבד אותו נהיה קרוב, לאבד בכלל. אף פעם לא הייתי עם מישהו בבית חולים, אני יודעת שזה יצר אצלי איזה סוג של פינוק שגורם לי ללחץ נוראי עכשיו. אני יודעת שאין לי זכות להתלונן, אף פעם, יש המונים שמצבם גרוע בהרבה משלי, תמיד היו, תמיד יהיו.

כל זה חסר חשיבות. אני לחוצה וחרדה.

מעבר לזה אני עובדת הרבה יותר מדי שעות, לפעמים 16 ביום.

אני חושבת שאקנה אוטו בקרוב.

אני חושבת שאלמד איור.

אני חושבת שאלך לישון כי אני קמה ממש מוקדם וכל החרדה הזו גם כך מתישה.

לילה טוב.