הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

אני בבית הגדול והזר שקצת התחלתי להתרגל אליו. קצת למיטה וקצת לשולחן העבודה. הדברים שלי מפוזרים פה ואני מרגישה אשמה ואז נזכרת שיש לי עוד שבוע וחצי, ולמרות שזה עובר מהר (הנה כבר כמעט עבר שבוע ולא הספקתי לעשות כלום), זה בסדר אם הדברים שלי יתפזרו פה, זה בסדר אם ארגיש בנוח. ואמא של אחד הנופשים התקשרה להזמין אותי לארוחת שישי, וד' שאלה אם עכשיו אני כבר מאומצת, ומשהו מרגיש בי מאוד מוזר, אבל נכון, איכשהו.

קראתי קצת באינטרנט, מידע חדש. אני מהרהרת על האימפולסיביות שלי, שטעיתי לחשוב שהיא לא אימפולסיביות אלא ניצול הזדמנות. כשאני יודעת או מרגישה משהו, ובטוחה בזה, אני חייבת לפעול- אני מרגישה שאני חייבת לפעול- אני יודעת שאח"כ זה כבר לא ישנה לי כלום, שאשכח. אז לפעמים יש דברים שאני יודעת שלא אסלח לעצמי אם לא אעשה או אומר- שתמיד ישארו ויציקו לי בקצה התודעה. אני מנסה לברור רק את הדברים החשובים, האמיתיים, הגדולים.

לא קלה התקופה האחרונה. בחודש התמוטטתי כמו מגדל קלפים. אלה היו האנשים שהכרתי או רציתי, בן זוגי לשעבר והחבר הכי טוב שלי בעיתות מסויימות, החברה הכי טובה שלי, ההורים שלי, התואר שלי, ההתמחות שלי- הכל הסתחרר בתוך יום ההולדת ה-27 שלי. 27, לעזאזל, כ"כ גדול.

היום בשדירה עם הכלבה בחורה אחת פערה פה מולי אחרי ששאלה בת כמה אני. "את נראית הרבה פחות!" היא אמרה מופתעת ממש.
בת כמה אני נראית לך?", "19,20". ואז שאלה אם אני שוכרת פה דירה, אח"כ אם אני נשואה. אני לא יודעת למה היא שאלה את זה. אולי כי סיפרתי לה על הכלב שלנו, ומה היינו עושים כדי לעייף אותו כשהיה קטן- כי היתה שם עם בן זוגה וגור פיטבול-בוקסר מטורלל, והניחה בתחילה שבאנחנו אני מתכוונת למשפחה שלי, ואח"כ לבעלי.

זה ה-19 השני שאני מקבלת תוך חודשיים. למרות שאני מסתכלת על עצמי ורואה שהזדקנתי, שהעור משתנה, וזה מרגיש כאילו לא ידעתי להנות ממנו כשהיה צעיר יותר, לא ידעתי להעריך אותו ולא באמת חשבתי שישתנה. וזה מרגיש לי מוזר כ"כ. לאמא שלי בגילי כבר היו שערות לבנות. שערות לבנות נראות לי מרחק שנות אור ממני. טוב שאינן, אחרת הייתי באמת מבועתת.

אני צריכה ללכת לטיפול, אני יודעת. אני חייבת לדבר. מנסה למצוא משהו זול, כמו תחנת בריאות הנפש. באינטרנט היה כתוב שאולי במרפאות הציבוריות הרופאים צעירים ופחות מנוסים- אבל מצד שני- הם רעננים יותר.

ועוד משהו- מישהו מוכן להסביר לי מה זה 'אימו'? הדבר הזה שילדות עושות עכשיו? ציפורניים שחורות והרבה צמידים? פרו-התאבדות? מה זה אומר? איך זה קשור למוזיקה (מעבר למוזיקה שמתעסקת ברגשי ובפרו-התאבדות ריג-שי), והאם לילדות היום אין משהו טוב יותר לעשות? ג'יז, שנות הטיפש-עשרה שלי היו מלאות בשטויות אני מניחה, אבל זה עבר די מוקדם (כך שנשארו הרבה שנים פנויות להרהורים וחיבוטי נפש כואבים ומתייסרים, שלא נפסקו מעולם. נהדר).

להתקלח ולישון, הציפורים מצייצות כבר.

העצים בריאים יותר בדרום העיר, העצים בריאים אבל החתולים חולים. הרחובות מלאים בתי קרקע או בתי דירות מוזנחים למחצה, בחצרותיהם כלבים נבחניים. על המדרכות פרחים גדולים שנושרים מעצי פיטנה דשנים, ואני חושבת על העצים הרזים של צפון ת"א עם פרחיהם הקטנים. ביום הראשון הרמתי שני פרחים ולקחתי איתי, כמו שאני עושה בבית. אבל אח"כ הם נראו לי גדולים מדי, ריחניים, שייכים לעולם אחר. מאחורי פחי הזבל יש חתולים חולים, ואני משטה בעצמי שלא ימותו, ושאני לא איומה כשאיני מביאה איזה גביע קוטג' לגורים הרזים להחריד של החתולה מעבר לכביש, וחתול אחד אחר שכבר שמו לו קוטג' אבל הוא לא אכל. אני חושבת- מישהו טוב ממני כבר היה לוקח אותו לווטרינר שמטפל בגורים עזובים,  לא נותן לו לשכב שם, ואתמול בלילה ראיתי חתול מת באמצע הכביש, ומשהו מוזר פה, הרי בצפון העיר החתולים שמנים כ"כ, ולמעט אלו החולים מאוד, רובם נראים טוב, ומתהלכים בגאווה, ופה בין הכלבים האגרסיביים, הם רוחות מלוכלכות של עליבות נרדפת.

אני חושבת עליך ועל הבחירה שלך לההפך זר יותר מיום ליום. אני חושבת על מה יקרה אם תתקשר פתאום, ותגיד שזאת היתה שטות ושאתה מתגעגע. זה נראה לי בלתי אפשרי, אבל למה לא, אני שואלת את עצמי, למה לא. למה שהמציאות לא תשתנה, שדברים טובים יקרו ושאני אהיה באמת מאושרת.

להקהות את החרדות שלי אומר להקהות את הכתיבה שלי. אני לא מרגישה את המילים, הן מרגישות לי לא חלק מעצמי יותר. לא באות מבפנים ובעלות קיום מעורער.

אבל כשהחיבור שלי לעולם הוא גם הסיבה לניתוק שלי, כשאין שום פילטרים והכל פשוט נכנס ויוצא, כשנסיונות לפילטרים הם נסיונות שכנוע עצמי ובריחה מבועתת, אפשר לצאת מדעתך בקלות יחסית.

לילה טוב.

1

נדמה לי, שאם לא אכתוב- היום הלכתי לשוק ושתיתי קפה, אשכח. כל הימים נשכחים, והחרדה שלי לגבי הזכרון הקלוקל שלי, גורמת להכל להראות חשוב נורא.

2

בשיחה עם מישהי נזכרתי שכשהייתי קטנה ומתארחת אצל סבתא שלי בחופשות, היא היתה לוקחת אותי איתה לשוק באשדוד.

3

כשסיפרתי למישהו איך הוא התנגד נורא לתרגול של האילוף עם הכלב, אמר לי- היית צריכה להציע ללכת למאלף אחד, כזה ששניכם תהיו שלמים עם השיטות שלו. ואני לא מבינה איך לא חשבתי על זה אז, כשנלחמתי את המלחמה הזו.

4

כמה מטומטם זה, לנקות אבנית מתוך הקומקום עם האצבע, כשהוא מחובר לחשמל, רטוב, ואני יחפה. תפסתי את עצמי באמצע וזה היה מוזר וקלישאתי מאוד.

כ"כ קשה לי עם מה שעובר עלי- החרדות וההשלכות שלהן על התפקוד היום-יומי שלי, על המצב האיום שבו אני מרגישה רוב הזמן כאילו אני חומקת מעצמי ולא יודעת איך להשיג אותי חזרה, הזכרון שלי בוגד בי בנסיון לשרת את תת המודע המבוהל שלי, הכישורים השכליים שלי לא עומדים לשירותי בשיא חדותם כשאני חרדה.

והכמיהה שלי לאיזה חומר שיעשה את זה בסדר, שיתקן הכל עבורי.

ואני חושבת שהוא מאמין שחשיש זה החומר הזה עבורו, ואולי הוא לא מודע לחסרונות, או חושב שזה מחיר קטן לשלם, אבל אני יודעת שזה סם בעייתי ומהתל, ושאתה יכול להיות משוכנע מאוד בדברים שאינם כך כלל וכלל. דבר לא ישכנע אותי שעדיף לכבות חלק נכבד מעצמך עבור חיים קלים יותר.

אבל כשאני נואשת, כשאני מייחלת לתרופת קסם שתפתור את הסחרחרת שלי בתוך עצמי- אני מבינה למה הוא לא הפסיק לעשן עבורי, ולמה הייתי צריכה להפנים את זה וללכת.

קשה להודות שיש דברים שהם כפי שהם, ושאין לי את הכלים לתקן אותם עבור האנשים שאני אוהבת. באמת האמנתי שאמצא פתרון, רק שלא הייתי מרוכזת, וחשבתי לכיוון הלא נכון, יותר מדי זמן, עד שנגמרו הזמן, והסבלנות, לנסיונות כושלים.

הלכתי לשוק לקנות שורשים ועגבניות וכרובית. חצי בצחוק שאלתי את בעל הדוכן השני שבו היה הכל חוץ משורש פטרוזיליה אם אין בכל השוק, והוא הפנה אותי לדוכן בהמשך. בדרך חזרה הוא שאל אם מצאתי, וקרא לי, והעביר את השקיות שלי לשקית גדולה, כדי שיהיה לי נוח יותר, ואיחל לי שיצא לי מרק נהדר.

ואני רק חשבתי, שבתוך תל אביב שאני מכירה, אף זר לא היה טורח לחשוב אם נוח לי או לא.

זה, הפייבוריט שלי.

גם אותו אני מחבבת מאוד, למרות שהוא צעיר מעט, עבורי.

אני רוצה שתפר את השבועה שלך, שמתוך געגועים תכנס לכאן, כדי שתקרא כמה אתה חסר לי, שהגעגועים מעבירים אותי על דעתי מול התמונה שלך. אני מסתכלת ומריחה אותך מתוך הזיכרון של השגרה שלנו, הצוואר שלך ופיקת הגרוגרת, הכתפיים שלך והפנים היפות שלך, על השפתיים שמתעקלות קצת כשאתה נבוך. אני רוצה שבסוף תחזור, כי אתה לא יכול בלעדיי, כמו שאני בלעדייך. אני אוהבת אותך כ"כ. אלוהים.

מה בא לך, היא שואלת, ואני אומרת- לסמם את עצמי בכדורי הרגעה ולשכב במיטה במשך שלושה שבועות. לא לסמם כמו להרגיע. לא לברוח כמו לתת להכל זמן להתעכל, זמן להפוך צורב פחות, מצמית פחות.

יומרות, הכל מלא יומרות. אני עייפה מעצמי. אני שמה את הכל בצד ומתסכלת. הפרוספקטים העתידיים מבעיתים, כמו- עוד פרידה. אני אומרת ליעל, תראי, אולי זה לא כ"כ נורא. בסה"כ אני מתמודדת עם הפרידה הזאת במאוחר. הרי סביר שאהיה מרוסקת. היא מהנהנת ונדמה לי שחושבת על רהיטים. אני מתעצבנת והיא אומרת שאני יכולה להתרגז כמה שאני רוצה, שהיא מצטערת אבל היא לא מצליחה לתקשר איתי. אני בוהה בחלון ושותקת, מנסה לסדר את התחושות האלה. אחרי שאני מנתקת לה את הטלפון בפנים היא מבקשת ממני "בלי דרמה, לא איתי". ואני שותקת שוב ורוצה לבכות.

אח"כ אני שותה יותר מדי ומרגישה מוזר. אח"כ שוב יותר טוב.

מול התפריט במסעדה אני כמעט נשברת. זה הכסף שנגמר והנונשלנטיות שלה, האבא העשיר שלה והאבא האלים שלי. זה החיים שלי שהולכים לעזאזל מול דג מוסר עשוי במחבת ובגריל על פירה תבלינים, ושני שרימפסים. זה הראש שלי שמאבד את עצמו מול חצי ליטר טובורג שהזמנתי בלי היסוס.

אני כל הזמן מאשימה את הדברים הקטנים. החומרים, הסביבה, הקפה, התה, האלכוהול, התרופות. תמיד מחפשת משהו להאחז בו, משהו שיסביר. ותמיד זאת רק אני. תמיד אני מגלה, ותמיד אני מאבדת את עצמי ולא מבינה למה, או איך ואיך להפסיק את זה.

אני רוצה להפסיק את זה. אני רוצה אותי בחזרה.

זו לא התקופה הטובה ביותר, לא.

ההתעלמות מיום ההולדת שלי בעולם שמחוץ לבלוג, גרמה לי להרגיש לא קיימת.

ואני עייפה כל הזמן, עייפה ולא ישנה טוב.

אם מחקתי את המספרים והכתובות שלו מכל המכשירים והתוכנות, מה זה עוזר אם אני ישנה עם החולצה שלו?

מספרים זה הווה, זו ציפייה, החולצה היא נוסטלגיה סובייקטיבית, שלי.

אני מרפה מההווה, מסרבת להרפות מהעבר- הוא שלי.

לילה טוב.