הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

זאת הודאה בתבוסה, לוותר וללכת, לומר שאני בוחרת משהו אחר.

אני מותשת וצודקת וגם אם לא- מותר לי ללכת, אבל אני מרגישה כ"כ אשמה.

אני מחפשת סיבות, טובות יותר, לכניעה הזו- יותר מתשישות, יותר מכאב פיזי, יותר מדיכאון, יותר מתחושה אדירה של חוסר מיצוי, של חיים שקוראים לי ממקומות אחרים, שלא יתגשמו אף פעם אם אשאר שם.

יותר מהמיאוס האדיר בסוג העבודה הזו, בדאונים של הבוקר, בקוצר הנשימה.

כן, זה אנוכי לעזוב (בטעות כתבתי אנושי אבל נראה לי שזה גם), ואנוכי נראה לי רע-

אני צריכה לדאוג לעצמי יותר.

הפסיכיאטר בזמנו אבחן אצלי בעיית אשמה קשה-

אני מרגישה אשמה- נכון שיהיה לי יותר טוב, אבל החברה- מה יקרה לחברה? אם לא יסתדרו בלעדיי, או שלאף אחד לא יהיה אכפת בלעדי, וכל מה שהחזקתי בקושי יקרוס-

ואולי הכי גרוע- אולי זה יקרה ואף אחד לא ישים לב, אולי זה לא ישנה שהייתי שם- אני פשוט אעלם, כמו שקורה בארגונים גדולים, אפילו שזאת חברה בינונית בקושי, אבל לאף אחד לא איכפת וקצב הייצור ממשיך מסביב ללהרוויח עוד רק שאני כבר לא שם.

די, זה טוב.

אני רוצה למצוא עבודה שקטה, בניהול תוכן של אתר או משהו כזה, שצריך לעשות כמה שעות כל בוקר ואולי לפעמים קצת יותר. אני רוצה להרוויח משכורת מספקת כדי להחזיק את עצמי לפחות בצניעות, לעבוד מעט יחסית, אבל מקצועי, ולטייל הרבה בחוץ. עם ספר, על ספסלים, בבתי קולנוע, עם חברים נוודים שעוד לא התקבעו, להנות מזה שניצלתי מקיבעון כמעט סופני וברחתי ממש בזמן.

אני רוצה לקנות בדים, וצבעים וכאלו- ולתפור או ליצור ולפתוח תיק במע"מ סוף סוף ולהתחיל למכור, וליצור, ולמכור. אני רוצה ללמוד איור, ועריכה דיגיטלית כדי להגיד שאני באמת גרפיקאית ולא סתם.

עכשיו אני צריכה ללכת לעבודה, ולסדר את כל מה שעשיתי שם בשורות בודדות וברורות לחפיפה-

לסיים את העניינים שלי מהר כדי ללכת משם, כדי להרוויח אוויר.

עכשיו אפשר לנשום יותר טוב, יותר קל.

והעתיד יבוא אח"כ.

הוא אף פעם לא מפגר מאחור.

נמאס לי לפחד מהצל של עצמי

נמאס לי לפחד מכל צל אחר

שמתארך

נמאס לי לפחד.

החרדות הגועשות מתישות אותי

תחושת חוסר התכלית מוציאה אותי מדעתי

חוסר היכולת לכתוב מפיג משהו בסיסי

שהיה חי בי.

אני מסורה לעבודה אפורה,

הימים שלי דוהים

אולי ידעתי

אבל עכשיו

אני כבר לא זוכרת

מי אני.

אני לא בטוחה בדבר

אני הופכת והופכת ורועדת בפנים

אני מחווירה

אני לא זוכרת

דבר

מלבד תיקיות על תיקיות של קבצים

שמות, כתובות, העדפות

שום דבר אישי.

לא לזה ייעדתי את עצמי

אני משוועת לנשום כבר

ללכת ברחובות ולנשום

במקום אני יושבת מתחת לפלורוסנט

שמאיר על שטיח מהוה

ומתאווה לברוח.

לפעמים אני מבינה שלא נשאר לי כלום חוץ מהעבודה, כ"כ הרבה עבודה וכדי להספיק זנחתי את הכל וברגעים של מנוחה אין לי דבר אחר לחשוב עליו.

אני לא קוראת והספרים נערמים לידי.

העבודה שאני עושה לא חשובה, אני מגלגלת מחזור עבודה של 80,000 ₪ מדי חודש. לא רווח ולא הפסד, מכסה את ההוצאות בקושי. אני נאבקת ונחנקת, אני מתקתקת עד שכואבים לי הפרקים, עד שאני יכולה להקליד בלי להסתכל על המקלדת יותר, כי היא חלק ממני. השטיח במשרדים אפור, העבודה שלי אפורה גם. היא משעממת, היא צפופה ובכמות שאינה עולה על הדעת, או שאני איטית מדי- אני אף פעם לא יודעת.  

בעיקר אני עייפה כבר, ורוצה לראות אופק אחר. אולי לנסוע מפה שוב, אולי לקדם כמה חלומות ישנים. אולי ללמוד וללמוד ולהוציא לאור את מה שמחכה להיוולד, להיווצר.

אני מפחדת להתפטר, על אף השיממון המוחלט של הווי היום יום שלי, המוח הדואב שלי, התאים שמאפירים ללא שימוש, והחיים הפרטיים שנעלמו.

המשכורת שלי גבוהה.

אני לא מוציאה אותה כמעט אלא חוסכת לאיזו סיבה גדולה שבטח תתגלה לי במוקדם או במאוחר, או אוטו או דירה או.

אני מפחדת לא לכלכל את עצמי, לא להיות מסוגלת לקנות רכב כשארצה (גם אם בתשלומים ובפריסה אינסופית).

אני נאחזת במשהו מובנה, נאחזת על אף שאני רוצה להרפות ולתת לזה להתרחק ממני כמה שאפשר כדי להבין כמה הכל היה רחוק ממני באותה תקופה.

ואז אני נמלאת נוסטלגיה, ורוצה לחזור אחורה- בעצם להשאר עכשיו ולא לעשות שינויים דרסטיים.

הכל פיקציה.