הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

מומחים מרחבי העולם שבדקו את הדיווחים הלבנוניים על כתם נפט שנגרם כתוצאה מהפצצה ישראלית על תחנת כוח ליד חופי לבנון, מתארים את המצב כ"אסון אקולוגי". לפי הדיווחים, במהלך תקיפה של חיל האוויר הישראלי בדרום בירות ב-13 וב-15 ביולי, נפגעה תחנת כוח המונעת בנפט ומאגרי הנפט שנמצאו בה נשפכו והגיעו אל רצועת החוף. לפי הערכות בין 10,000 ל-30,000 טון נפט הוזרמו לים התיכון כתוצאה מהפגיעה ויצרו רצועת זיהום נרחבת ההולכת ומתקדמת אל תוך הים ומסכנת את בעלי-החיים והצמחים במקום. חופי לבנון נחשבים לאחד מאתרי הקינון היחידים לצבי ים מסוגים שונים, חלקם נחשבים נדירים ומקצתם אף נמצאים בסכנת הכחדה. על פי החשש, ימנע כתם הנפט מצבי הים העתידים לבקוע מהביצים שהוטלו על החוף להגיע אל מעמקי הים, כך שאוכלוסייתם צפויה לספוג פגיעה ממשית. בנוסף, דגים רבים החיים בים התיכון מטילים את ביציהם בקרבת החוף, וגם הם צפויים להיפגע מהזיהום. פגיעה זו תוביל, לדברי החוקרים, להפרה של האיזון האקולוגי בים ולהשפעות רחבות טווח גם על מינים שאינם נפגעים במישרין מכתם הנפט. ללבנון אין את הכלים והידע הדרושים כדי להתמודד עם שפיכת נפט בסדר גודל שכזה. מומחים לכתמי נפט מאירופה צפויים להגיע בימים הקרובים ללבנון, שם ינסו לאמוד את מימדי הבעיה ולהציע פתרונות מהירים לטיפול בה. בלבנון העריכו את עלות הפעולה הנדרשת להתמודדות עם שפיכת הנפט בכ-40 עד 50 מיליון דולר.

Ynet,  היום בצהריים.

הוא מבקש ממני להציל אותו כמעט בדמעות. וכמו אחי שנכון להציל את הבחורה הלא יציבה משהו שאמרה שהוא חתיך, אני משתכנעת לתת את כל מה שיש בי.

אחרי שאני נלחמת הוא אומר שאני מגזימה. הוא יושב שם ושותק ומביט בי עושה את העבודה הזאת, בעוד השותף-אוייב שלו תוקע בי סכינים ועוד דוקר מאחורי גבי באזניו שאהיה עורכת דין מצויינת.

אני לא אוהבת להתווכח. אני נסחפת לכך לפעמים, לפעמים אני הולכת. אני מוכנה לצאת למלחמות עבור היקרים לי. אירוני להשתמש בביטוי הזה- "לצאת למלחמות" עכשיו. אני מנסה לחשוב אם אפשר להקביל את המלחמות הפרטיות שלי למלחמה הלאומית הזאת, ואם השמאלנות שלי עוזרת לי בחיים האישיים שלי. כן, אני מחליטה שכן. המלחמות שלי הן תוצר של התאפקות, של הרעבה או כעס עצור. ובכ"ז חלקן מלאות אמפטיה, הכעס מתחלף בהבנה ברגע שאני רואה משהו אמיתי מולי. אני תמיד מחפשת אנושיות לגשר איתה על המשבר, תמיד מנסה לשכנע שאפשר לגרום לטוב לכולם, שאם רק יתנו בי אמון לרגע, אם רק ייפתחו אלי, אם יתנו לי למצוא את החיבור- יהיה אפשר לגשר על הכל.

"זה לא הזמן לאמפטיה", השותף שלו יורק לעברי ועוזב את המטבח. אח"כ יעבור שבוע של כעס, ואז הם ישלימו והוא ישכח את כל הדברים הקשים שאמר לי עליו, כמו שהוא שוכח את הילדות הקשה שלו. הוא אוהב לצוף באשליות מתוקות על אופטימיות, חלומות מתקתקים בהם הכל מסתדר, תחושה סכרינית של קלות קיומית, של טוּב. "אתה דומה לי מאוד", אני אומרת לו, "ואולי בגלל זה אני כועסת עליך כ"כ". אולי בגלל שאני טובה מדי לאלו הפוגעים בי, כ"כ ממהרת ברצון שלי לסלוח, הכעס נאגר ונאגר בי, ומתפרץ  ומתפוצץ ומשתחרר, ואז שוב נאסף ונאגר בשתיקה עד להתפרצות הבאה. אולי לכן אני דורשת ממך לעמוד על שלך ולהתנגד למי שפוגע בך, פעם אחת ולתמיד. היחס שלו עלה לו במהלומות מהשותף הקודם שלו, ונראה שהוא מעדיף את זה על השתיקה המשלימה שלך.

אתה אומר שהוא לא ישפיע על חיינו לרעה. ואני רואה אותו מזדחל במעלה חוט השדרה של הזוגיות המהוססת שלנו, חוש הריח המפותח שלו מתחדד, העיניים שלו בורקות, והוא מחפש חלקה טובה שיוכל לנצל לטובתו.

אתה נוזף בי ואני תולה את השריון שלי. ואת כל המילים המחודדות שמגינות עלינו אני משילה. אין להן תפקיד מול האשמה שלך. אני אומרת לך שהמלחמה הזאת לא שלי יותר, ולמרות שאני חוששת לך אני מעבירה לידיים שלך את האחריות להגן עלינו, ומקווה שתצליח, ושהמפלצת שבי, זו שרגילה להגן עלי מפני אובדן כמו זה שאני חוששת ממנו כאן, לא תגחך גיחוך של שמחה לאיד אם האופטימיות שלך תוריד במורד נשייה את כל ההבטחות לטוב. אתה מבטיח ואני מאמינה בך. אני רק מתרחקת קצת, בינתיים, כדי לנטרל את החיצים מרעל, כדי לטהר את עצמי מן ההתקפיות הזאת, מן הצורך הבוער להגן עליך ויהי מה.

"זאת לא המלחמה שלי", אני משננת לעצמי, וכמו בשבועות האחרונים, אני מדליקה את הטלוויזיה ועוברת לצפות מרחוק.

"אני מאמין שלימודי נשים ומגדר מיועדים לכולם: סטרייטיות קצת קוויריות, בוצ'יות בג'ינס ושיער קצוץ, ליפסטיק דייקס, צפונבוניות ודרומיות, הומואים שריריים נשיים, דוגמנים בעלי מודעות פוליטית, מלכות-יופי אנרכיסטיות  וטרנסג'נדריות לסביות על אופנועי "הארלי דיווידסון" שיפנטזו על ג'ודית בטלר יחד עם קציני חי"ר לובשי-שמלות וטייסים קרביים שהפכו לעקרות בית נואשות."

"שיעורים בגבריות"- גלעד פדבה, NRGגאווה, אתמול.

(וסחתיין על היעדר תגובות שנאה אופייניות לנושא בטוקבק- לא שאני מאמינה שקוראי נרג' תרבותיים ונאורים יותר מהקהל הממוצע, רק שמופעלת שם צנזורה ראויה להערכה).

בחור עם עיניים בצבע טורקיז לוחש לי הבטחות מתוקות באוזן, בתור לקופה בסנדוויצ'יה, במעלה המדרגות.

כשהוא שר אני יודעת שאני צודקת, ויש רגעים שאני כמעט מאמינה שלא אהיה לבד עוד לעולם.

והחיים שלו נטרפים בגללי, בגלל החזון שלי לטוב שלו והוא טוען שידע זאת תמיד, והוא כ"כ אני.

לטם אמרה שכך זה יהיה, ולפני כמה חודשים- כעסתי נורא.

אני עוד לא מצליחה לעשות, את הדברים הקטנים שיזיזו אותי הלאה.

המציאות השתנתה, למשהו שמרגיש כאילו היה כך תמיד.

זה הרגש ולא הסיטואציה, והכל מרגיש מוכר. לפחות לא מנוכר, לפחות לא כואב.

אני מתלבטת אם אהבה או רוטינה שגויה, הרי הכל אותו דבר, בעצם. התרגול מוליד אינטראקציה, מוליד רגש, מוליד תלות, מוליד השענות.

המקום הריק מוליד חיפוש תמידי אחר תחליפים.

אתמול בסרט היה מישהו דומה לו המבוגר כמו שתי טיפות מים, ואח"כ ראיתי אותו ברחוב. הוא אמר שקטנוני לומר מה מעסיק אותו עכשיו כשיש זילזלים בת"א, וברקע הפגנה של נוער קומוניסטי יהודי-ערבי נגד המלחמה- לא יכריחו ערבים ויהודים להיות אויבים.

ופתאום אני כ"כ מיואשת. אני לא מייחסת לזה שום חשיבות- תנודות במאזן סרטונין ותו לא, אולי להסתכל על החוסר והקושי. זה לא משנה.

תותחים מרעימים, המלחמה המחורבנת הזאת, ואני שוב מרגישה כאילו אי אפשר לחיות.

אני צריכה משהו מתוק כדי להרגע.

אני מפשירה לחמניה מתוקה ורוצה להכין ממנה טוסט, אבל אין גבינ"צ אז גבינה מלוחה נראית לי מנחמת מספיק. בזמן שהלחמניה מסתובבת במיקרוגל בתוך מגבת אני מסדרת את המדיח. אני מחממת יותר מדי והלחמניה מתקשה קצת וטוסט כבר לא יצא ממנה. אני טועמת אותה ואז מורחת אותה בשוקולד פרה למריחה. זה מרגיע אותי. זה באמת מרגיע אותי.

בבי"ח התחלתי להרגיש רע. ניהלנו שיחה מבולבלת. שום חוט מחשבה לא מיצה את עצמו. בדרך חזרה לא בדקתי את המפה ושוב הלכתי לאיבוד, פניתי ברחוב הלא נכון, והמשכתי והמשכתי, בסוף אחרי השלטים שכיוונו לת"א ובסוף מצאתי פניה נכונה והגעתי. נהגתי נורא ופחדתי מהניידות סביבי מאוד.

משהו לא בסדר, משהו לא בסדר.

שוב הבאתי דובדבנים לבי"ח, כמו לפני שנה כשהוא היה מאושפז. היא אמרה שהיא לא אוכלת דובדבנים כהים, אלא רק צהובים ובררה את הענבים הסגולים מהקופסה, מתפעלת מהדובדבנים המבריקים, אבל לא טועמת אותם. וטוב שכך, חשבתי לעצמי, בחרתי דובדבנים גרועים כי הרגשתי מחוייבות לקנות בדוכן הפחות מוצלח, זה שלמוכר שלו הבטחתי שאחזור עוד מעט לקנות, וחזרתי, וקניתי קילו של דובדבנים בשלים מדי, למרות שבדוכן במורד השוק היו דובדבנים נהדרים באותו מחיר ממש.

כשהוא היה מאושפז הבאתי לו סלסלת דובדבנים מהירקן ליד בית החולים. יומיים אחרי הוא השתחרר והשאיר את הדובדבנים ואת כל מה שהבאתי לו למחלקה. אף אחד לא רצה, הוא אמר, אבל השארתי בכ"ז. וכעסתי.

זאת אפילו לא אני, זה הגוף שמשתולל, זאת הנפש שאני לא שומעת, זאת החרדה הזאת שמוציאה אותי משליטה. "תחושה של סכנה מתקרבת", אמר המאמר ואני תוהה אם הסכנה היא המראה התמידית של הכשלון שלי שאליה אני עומדת לחזור בבית הורי.

אני רוצה לעזוב את זה, באמת. ונדמה לי שרק כי כך יהיה יותר קל, אבל יתכן שהסיבות עמוקות יותר, אני מכירה חלק מהן והן עמוקות יותר. אני מרגישה ש-, אני הולכת במסלול לא שלי ואם אמשיך בו אשתכנע לנהל חיים שאני לא רוצה, ואשכח שלא רציתי אותם.

רצף של פעולות לא פשוטות אבל לא מהקשות שהתמודדתי איתן, ואני לא רוצה. וכולי צועקת לא. וזה למעלה מכוחותי להתנגד עכשיו. אני מנסה שוב ושוב ושוב, וכושלת.

אני רוצה להשתחרר, אני רוצה לשכוח, אני רוצה לצלם. אני רוצה להתפתח, אני רוצה להזכר לאט, להזכר בטוח ואז להחליט. אני רוצה לשכוח בדיוק כמו שרציתי לפני 12 שנה, והנסיונות שלי לרצות לזכור לא עובדים. זה יותר מדי בשבילי וזה כמו לומר שאני שברירית. אני שברירית כמו שאני חזקה, אני אבודה כמו שאני יודעת לאן אני הולכת, אני לא יכולה יותר כמו ששום דבר לא קרה.

האף שלי נוזל וכואב לי הגב.

הכלבה הולכת אחרי ואני נותנת לה חתיכות קטנות של אבטיח שימיו היפים היו בטח לפני שבועיים. היא לא מתלוננת וגם אני לא.

עוד יומיים הם חוזרים, לא כתבתי את העבודות שלי, ואני חוזרת לשממון שהוא החיים שלי כבר יותר מדי חודשים. שום דבר לא מתקדם לשום מקום ואני יושבת באמצע ולא עושה כלום.

נזכרתי אתמול בכמה זמן לקח לי להוציא רשיון נהיגה. התחלתי ללמוד ורק אחרי זמן רב ניגשתי לתאוריה. זה היה הדבר שנמשך ונמשך, אולי שלוש שנים עד שניגשתי לבסוף. אני חושבת שפחדתי שאעשה תאונה נוראית. היתה לי הזיה שלי מתנגשת בקיר. פחדתי לנהוג. וזה כ"כ ישן ועבר לפני שנים, ואני יודעת שגם המשבר הזה יפתר בסוף, ויתעמעם לעבר לא משמעותי, אבל פה, בצומת הדרכים כביכול, אני נטועה באדמה ולא מצליחה לזוז, לא רוצה אולי, מתעקשת.

הכלבה מניחה את הסנטר שלה על הירך שלי. אני מוצאת לי דברים אחרים לעשות.

תבדקו את זה, מגזין אמנות אלקטרוני חדש בשם ideafixa, עם גליון ראשון בנושא סקס. יש שם כמה דברים נהדרים, בעיקר צילומים.

הלינק מהעונג של השבוע.

כל פעם שאני עושה מדיטציה קורה משהו.

מתקפת האקסים, חרם האקס, הריב עם יעל.  

היום עשיתי מדיטציה כשהתעוררתי.

בלילה קיבלתי הודעה ממישהו שמסמל עבורי את הקלקול, זה שהתחיל לפני 10 שנים ולא תוקן. לא דיברתי איתו כ-9 שנים, ופתאום.

החיים מזמנים לי התמודדויות, ואת זאת אני חייבת לפתור.

וגם, הימים מתחברים לי אחד לשני. המוח שלי צועק החוצה כבר כמה שעות. אני מנסה להבין אם חרדה או אלרגיה.

אני מרגישה פה בבית עכשיו. אני לחוצה כי לא באמת יש לי לאן ללכת. לא אופציה טובה, בהתחשב.

(הזיתי אותו היום בצהריים. לא יכולתי לישון, כל תנוחה גררה כאב צוואר והתהפכתי והתהפכתי. הזיתי רגעים שהיו וקראתי לו בכינויים שהיו, ורציתי להיות שם כ"כ. זיכרון סלקטיבי. אני לא אוהבת את זה. ולא כי עכשיו אני לא זוכרת את הרע, כי אז לא זכרתי את הטוב. אני מתגעגעת כ"כ, לעזאזל).