כינוי:
מִיקַה רוֹבּ בת: 46
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2003
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 8/2003
במו ידי הרסתי הכל - lament ההרסנות הזאת, הצורך לחבל. שלושה שבועות של חיים אחרים, של גלישה מטורפת לטוב חדש, לאדם אחר. חיבלתי, שוב. אחרי שנשבעתי לעשות את מיטב יכולתי. פגעתי, שוב, באדם שאין לי הזכות לומר שהיה יקר לי. הותרתי הרס מסגרת החיים שהיתה לי לאחרונה, על כל הטוב שבה והחששות הקטנים. הותרתי את האדם הקרוב אלי ביותר לאחרונה המום וכועס, ושונא. בשביל מה? שקט נפשי שאין לדעת מה אורכו. בכדי להשתחרר? עד כמה אנוכית אני. איומה. היה לי רגע של רוגע ומיהרתי להעלים אותו לעולם מחיי ואני מרגישה שחלק ממני נשאר בו ולא יחזור אלי לעולם. כמעט שלא יכולתי למצוא את עצמי שם, נאבקתי בגבולות והגדרות, במקום לפנות וללכת. אני לא יכולה לומר די לעולם. לעולם לא שלמה עם ויתור- רק עם אין ברירות. אני אתגעגע, אני כ"כ אתגעגע אליו. לחיוך שלו, להיום בצהריים, כשעוד קרא לי החברה שלו, וכרך את ידו סביבי כאילו אין דבר שמעיב על האושר הזה - שעמד להתנפץ. כאילו עוד שעה קלה לא אנחית בשורות איוב ודין סופי ואצפה בו רותח ונעלם לעולם מחיי. איך יכולתי לנעוץ סכין בגב האדם היקר הזה, המתוק, החם. שאהב אותי בלי תנאים מקדימים, בלי לשאול שאלות, בלי לברר לאן הוא נכנס. לא לראות את החיוך שלו שוב. לא לראות אותו מחייך אלי. לא לדעת מה שלומו יותר. לא לדעת אם טוב לו, אם כואבת לו הבטן, או שלבד לו, או שהוא כותב ולומד ומצליח לו, שהוא משיג את כל מה שהוא רוצה. לא לראות אותו מחייך שוב. לא לגעת בו רטוב אחרי המקלחת, עטוף בחלוק שלי ומחייך במבוכה כיוון זקפה בלתי נשלטת. לא לראות את החיוך הזה שוב. לא להרגיש את החיבוק הזה שוב. לא לשחק באצבעות- ארוכות, ארוכות ציפורניים משוכות במחזק למען לא ישברו, למען יוכל לנגן איתן. לא לשמוע אותו מנגן יותר. גול עצמי. הכפתור האדום של ההשמדה העצמית. מפה אין דרך חזרה. מפה רק להחזיק חזק בקירות המבוך הבלתי נראה הזה ולקוות לימים יותר קלים, שניתן יהיה להרים את הראש מעל המים ולנשום שוב. לחכות ליום בו אוכל לסלוח לעצמי. בו אוכל לחייך לדמותי במראה, בו אוכל לתת בי אמון שוב. בו אוכל לחייך.

| |
בוקר יום עמוס. יש ללכת לחנות טבע ולסופר לקנות קצת אוכל לפני שסוגרים, לקנות כיבוד למפגש קבוצה, לקחת קלסרים מהאוניברסיטה שזרקתי שם אחרי מועד א', ללכת למפגש, לחזור הביתה- ללמוד. בינתיים אני לא מקדמת את התכניות האלו. אנחנו אוכלים קוסקוס וירקות שהכנתי אתמול- כל אחד מול מחשב. זוגיות? לבטח יעיל. הוא שונא קישואים. גם גזרים הוא לא אוהב מבושלים, העביר את כולם לצלחת שלי. זה גורם לי לחייך. יש לי המון חששות. אני מנסה לשים את כל השליליות בצד, להבין שהיא אולי נובעת מהחיווטים הדפוקים במוח שלי (מי יתן והכדורים באם מישהו ימצא לנכון לתת לי אותם, יעזרו קצת). הוא שולח לי הודעות באייסיק ממרחק 10 מטרים. קמתי לחבק אותו. זוגיות מוזרה, אחרי שבוע היכרות. REM צועקים במערכת. שקט של אחה"צ. כמעט אפשר להרגע. ההורים שלי נסעו לשבוע של נופש, השאירו לי בית ריק עם שלושה חתולים ומפתחות של אוטו. השאירו אוויר לנהל בו סמי- זוגיות בלי מבטים תמהים. היה פה דחוס כשארבעתינו עושים מסלולים בתוך הבית. שני זוגות- אחד שהבית שייך לו ואחד- חציו מוכר חציו חדש- מתנהל בצורה מוזרה ומתעלם מכל שמסביב. כמעט מסיימת את סיגריה מס' 3 להבוקר (הרי התעוררנו לא מזמן) ועכשיו מקלחת. מקווה למפגש ממש טוב היום, שיהיה פרודוקטיבי ושווה את הזמן שהייתי אמורה ללמוד בו. מקווה שאני אצליח ללמוד בערב. יאללה ביי...
 צולם ביפו, תחילת יולי.
| |
 חיוך לפני כמה ימים כתבתי שהכרתי מישהו. הוא ישן עכשיו במיטה שלי, אחרי שקרא ספר שלי. מחבק את הכרית ליד בובת הפו שלי, ליד גליל ניר הטואלט שלי, השמיכה שלי מגולגלת לו ליד הרגליים, המאוורר מקרר אותו, מנורת הלילה מאירה עליו, ואני יושבת וכותבת פה, במקום ללכת למטבח להביא את הקוסקוס שבטח כבר מוכן ולהעיר אותו לאכול. לא יכולתי להתאפק. doors מנגנים ברקע את spanish caravan, מבחוץ קולות ציפורים ומשאיות ראשונות של בוקר, ואני מחייכת. מסתכלת על רגליים חשופות בבוקסר משובץ מהוה, גב חשוף מקוער לשינה. הוא ארוך מדי למיטה שלי. הסדין הכחול מקומט. ומתאפקת לא לקום לנשק אותו, בשקע של הגב התחתון, מעל קו התחתונים. דבר חשוב שקרה בימים האחרונים- החלטתי ללכת לטיפול. הבחור הישן- התחיל טיפול רציני לאחרונה, התחיל לקחת כדורים. טוען ששיפרו את חייו ללא היכר. נותן לי תקווה. אומר שזה הוריד את כל החרא, השאיר אותו רק עם עצמו. הייתי מאוד אנטי אבל אני משתכנעת לאט ששווה לנסות. אני מאוד לא יציבה ובינתיים הוא מאוד סבלני, מקבל בהבנה רגעים של כן/לא/כן/לא יודעת. אני באמת לא יודעת. עכשיו אני יודעת. עכשיו טוב לי. שיר שלי קיבל "המלצת מערכת" בבמה, אחרי שלוש שנות פעילות שם ובדיוק אחרי שאמרתי לו שאף פעם לא המליצו אותי. העליתי את השיר עכשיו, התלבטתי, לא הייתי בטוחה לגביו, הוא אמר שאין מה להתלבט, השיר מצויין. שעה אח"כ הגיעה ההמלצה וכך גם קריאות צהלה מצידי וצניחה לכיוון הזרועות שלו. הוא ישן עכשיו, אולי ללכת להביא אוכל, אולי רק להתכרבל לידו. אני מחייכת.

| |
 מישהו חדש
אז מה עבר עלינו בינתיים. עדיין המומה ממות החתולה. קשה לי. הכרתי מישהו חדש. לא ממש ממש חדש, אנחנו מכירים מבמה כבר כמה זמן, לאחרונה התחלנו לעבוד על איזה פרוייקט ביחד עם כמה אנשים. לא חשדתי, מהתחלה חשבתי שיש בו משהו, חיוך מקסים, גדול גדול, שגורם לך לרצות לחייך ככה גם. לפני כמה ימים נפגשנו לעבוד על טקסט. ישבנו אצלי כמה שעות. כתבנו משפט אחד. בעיקר דיברנו, בעיקר הוקסמתי. זרקתי כמה משפטי חכה, הוא לא נשך. רציתי לנשק אותו ולא העזתי. לא ידעתי איך הוא יגיב. כשהוא הלך הוא נישק אותי על הלחי והשאיר אותי עם חיוך ובעיקר מבולבלת. בלילה שלחתי לו הודעה שנהניתי לדבר, הוא התקשר ומאז התחלנו להתגלגל. היה לנו לילה מדהים, מדהים. בבוקר הרגשתי שאני חייבת לצאת משם. התחושות מוזרות. הוא מקסים אותי, ונוח לי איתו, והוא ילד וזה קצת מפחיד לי. זה אינטנסיבי וזה קצת יותר מדי לי. אני חושבת שבגדול- זה נותן תחושה טובה שהייתי צריכה. קשה לי להאמין בדברים, אנשים- חדשים. אפילו אם לא ימשיך כלום, טוב לי שהיה. ויש לי תחושה שזה כן יהיה. לקחת זמן, בזהירות. הוא מסוג האנשים שאפשר לדבר איתם, אולי על הכל. זה עושה לי טוב. לא קל לי, המון רוחות עבר, אבל לפחות יותר נעים עכשיו.

| |
 חתול מת ומעדר של עציצים
החתולה שלנו מתה היום. היא היתה בת 13. בזמן האחרון היא היתה חולה והיום היא פשוט קרסה סופית. הכליות שלה הפסיקו לתפקד. ידעתי כבר תקופה שזהו זה, אבל כשהחלטנו שצריך להרדים- פתאום זה הכה בי. בסופו של דבר היא חסכה לעצמה את מסע היגון לוטרינר בצד השני של העיר והלכה מאיתנו בכוחות עצמה. או בחוסר כוחות. קברנו אותה בגן מול הבית. מתחת לעץ. אני אלך לצלם שם איזה יום. הרגע הכי קשה היה לראות אותה שניה לפני שהיא כבר היתה עטופה במפת מטבח שהשארתי יותר מדי זמן באמבטיה ואת הכתמים של העובש כבר לא הצלחתי להוריד. הפנים שלה- פתאום הכל חזר- חתולה שהיתה שלי מגיל 10 בערך, אף אחד לא זוכר בדיוק. כשהיא היתה קטנה הייתי קושרת לה סרטים על הצוואר ומאכילה אותה שניצל. אני חושבת שהייתי עושה לה פן. היא היתה פרסית שחורה וקטנה, עם כמה שערות לבנות שכשהייתי קטנה עוד התעקשתי לתלוש. לימים היא קיבלה גוון ג'ינג'י, ועוד המון שערות לבנות. בשנה האחרונה השיער שלה הפך חצי אפור. עדיין היא נראתה ממש טוב, הרופא אמר שהיא לא נראית כ"כ מבוגרת. עד שהיא היתה נהית חולה. היא נראתה כמו פגר של חתול, שעוד התעקש לגנוח קצת, לסנן יללות חלשות. זה היה נורא. זה נגמר. זה כואב, זה מוזר - כ"כ הרבה זמן.

| |
תשובות לשאלון השבועי
הערכות של מודיעין צה"ל הן שבמשך חמש השנים הקרבות יתרחש לפחות פיגוע ביולוגי רב עוצמה אחד בתחומי מדינת ישראל, בידי מחבל מתאבד. מספר הניספים מוערך בכ- 60 אלף איש, פיגוע כזה הוא בלתי נמנע מפני שהוכ שזה אפשרי מבחינה טכנית ולא ניתן לעצור פיגוע כזה. מה את עושה? אני לא עושה. אני ממשיכה לנסות להאמין שזה לא יקרה ןלהתרגז על מי שכתב את השאלה הזאת.
איזה שיר היית רוצה שישמיעו בהלוויה שלך? לא נראה לי אקוטי.
רשמי שלוש סיבות למה לא סידרת זאת עד היום: לא סידרתי את השיר ללוויה? ג'י.. חשבתי שקצת מוקדם.
החיים הם כמו: 1. חידה למתקדמים- או שאת נכנעת או שאת שוברת את הראש 2. רחוב ללא מוצא- מתסכל אבל צריך שיהיו כאלה 3. ארוחת שישי אצל סבתא- חמים וטעים, אבל בנאלי 4. שקיעה בסיני- מקסים ומהפנט והיית יכולה להישאר שם לנצח אני הולכת על 1, + אמונה שפעם שבירות הראש יהיו עדינות יותר ואני אבין יותר.
אם היה לך אומץ היית: 1. חושפת את ליבך בפני מישהו 2. עוזבת את בית הספר 3. מסתפרת, משנה את השם וקונה מלתחה חדשה 4. מתחילה עם כל בחור שמוצא חן בעינייך הממ... את הלב חשפתי- הוא ברח. את בי"ס - את התואר- אולי הייתי צריכה לעזוב, או לא להתחיל, אבל הוא כמעט נגמר וזה כבר חסר טעם. הסתפרתי- קצר להחריד ושיניתי תדמית. לא מאמינה בלחיות כמישהו אחר, זאת עדיין אני. להתחיל עם בחורים? הממ- נראה לי פתח לעוד שברוני לב פוטנציאליים...אבל כן- אולי לדעת ללכת על זה, במקום להסס, למרות שלזכותי אני רושמת איתור מישהו שמצא חן בעיני כנגד כל הסיכויים- כדי לגלות שיש לו חברה- אבל- העיקר הפרוצדורה.
מ1 עד 10 דרגי עד כמה את חופשייה (10 הכי גבוה) שש או שבע. בטח שש וחצי. תלוי במה תלוי מתי ובטח שאלכוהול עוזר..
מה/מי עוצר אותך מלהיות יותר חופשייה? אני, רק אני והרוחות שבראש שלי. לפעמים גם ההורים שלי- אבל שוב, רק בגלל הרוחות בראש שלי.
למה את לא עושה כלום נגד זה? אני מנסה...... אנדר קונסטרקשין.
מה מפחיד אותך? רשמי שלושה דברים לאבד. להפגע לפגוע
האם את עושה משהו כדי להתגבר על הפחדים האלו? אם לא מדוע? מתמודדת ביום יום עד כמה שאפשר, מנסה להיות בנאדם יותר טוב ולא להכנע לפחד.
מי האנשים שאת אוהבת באמת? רשמי שלושה שמות אני אוהבת באמת יותר משלושה. - המשפחה הקרובה והחברים הממש קרובים- והחבר לשעבר.
מתי בפעם האחרונה אמרת להם את זה? לעיתים ממש קרובות.
מישהו שפגעת בו ולא אמרת לו סליחה: בטוח שיש המון כאלה.
מישהו שרבת איתו ועדיין לא פתרתם זאת: לא יכולה לחשוב על מישהו
בעוד חצי שנה את עומדת למות, עשי רשימה של עשרה דברים שהיית רוצה להספיק עד יום מותך לאהוב עוד פעם באמת להתעסק בצורה מרוכזת באמנות להיות עם כל האנשים שאני אוהבת כמו שהייתי רוצה לכתוב משהו ראוי לפרסום לערוך את כל מה שכתבתי כדי שיפורסם אחרי זה לכתוב מכתבים אמיתיים לכל האנשים שאני אוהבת לפתור את כל העניינים הלא סגורים להגיע למסקנה שהיה לי טוב ואני לא מצטערת להפסיק לעשן לשמוח
נסי לעשות אותם בחודש הקרוב אפשר רק לשאוף...
| |
 החתולים משתוללים. אני אוכלת קורנפלקס מול המחשב בארבע לפנות בוקר. עברו עלי כמה ימים לא פשוטים. הרבה רגש והתעמתויות. עכשיו- לא נשארה שום מחלוקת פתוחה, רק תחושה של קצת פנים פגוע ולבד. אני כבר שנה לבד. מחר. פגשתי את ע' אתמול. נזכרתי בין לבין עד כמה הוא מדהים ואני באמת תוהה אם יש מישהו טוב כמוהו בחוץ. ישבתי לידו על הספסל בגן מתחת לבית שלי. לא התקרבתי ולא נגעתי, אבל ידעתי שאני אוהבת אותו. אני יודעת שאני רוצה אותו איתי, ושאין לי שום דרך לגרום לזה לקרות ואם לקרות אז להחזיק. פספוס. כמובן שפספוס. הייתי טרופה בהרבה דברים אחרים חוץ מלהיות פשוט אני וזה הלך לאיבוד. מתחת להרבה מחשבות ויומרות- אני מרגישה שאני פשוט ילדה. ולא רוצה להשאר לבד. פתאטי, בנאלי, לא יחודי, סטרייטי להכעיס. לילה טוב
| |
|