הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

כשזה קורה בלילה אין לך מנוס. אין לך גירויים חיצוניים, אין לך אנשים רגועים, אין לך כדורים בהישג יד או סיגריה, או מישהו לרוץ אליו.

כשזה קורה בחלום אתה שבוי.

קהל שבוי אתה שוכב ורועד עם כל טלטלה שהמוח והיקום מנפקים לך, לא יודע מה שייך למה וכרגע גם עסוק בלחוות את זה, את הבלבול תשאיר לאח"כ.

הכל נכנס פנימה- רדיפה, אובדן, כל מעוררי הפחד, לפעמים תהיה במחוז הכאב- להעביר לילה שלם בכאב רגשי, ברדיפה רגשית, ללא ספק עדיף מן החרדה. ובכן אתה שם והפחד שולט, אתה נשרך- נהדף במעומעם אחרי כל זה, מנסה לחשוב בהגיון למרות כל הפחד, תפניות לא ברורות בעלילה, אלימות, גילויים איומים, אובדן שליטה מוחלט ופחד, פחד מוחץ. הכל נכנס פנימה- גם הפחדים הכי קטנים, יום-יומיים וטריוויאלים ישאבו לוואקום הזה- פחד מעזיבה, מתגובות לא צפויות, דברים שלא שמת לב לקיומם והם ממשים ביותר בחייך, יבליחו כהרף עין כחלק מהסיפור הגדול.

אבא שלי אומר שצריך לשים הכל על משטח אחד, רק ככה אפשר לראות את התמונה השלמה.

אתה מתעורר משותק. לא יכול לזוז עד שאתה מבדיל בין העולם הויזואלי של החלום לזה המציאותי, מפריד בין רעשי החוץ לרעשי הפנים ואם יתמזל מזלך, ביתך כמרקחה של אנשים זרים ודלת השינה פתוחה וההפרדה קשה יותר, ואתה קם וסוגר את הדלת ונשכב על המיטה ונשאב אל תוך המערבולת שהותיר בך התת מודע הפתוח עדיין- בקרע הבין-מציאותי- בלתי מתפרש- אתה מנסה להעניק משמעות תחת טרור התחושה הפיזית והפסיכולוגית שיצר בך טלטול הלילה. נשאב, נשאב עד שהבית רוגע ואתה קם ויוצא. מדבר ללא הבחנה, מתוך אש פנימית עד שהסיגריה עושה את שלה וגם זה נרגע ואתה חש פחות ופחות משוכנע וללא ספק משכנע.

הגוף, הגוף מתעתע בך, גם המוח, המודע, התת מודע- אתה לא יודע איפה הגבול בין העולם שיש לך הוכחות לקיומו לזה שאתה רק חוזה, מנחש, מרכיב מחלקים חסרים-משתנים, משני גוון למול המצב בו אתה נמצא. במצב של חרדה זה עולם של טרור.

אתה נאבק לא לקחת עוד כדור, להתגבר על ההתמכרות הפיזית, אולי זה הגוף שמתעתע בך בייסורי גמילה. דברים שאינך מבין, אולי לעולם לא תבין, חש תסכול אינסופי ומנחם את עצמך שהידע יכול להיות בהישג ידך, יש דרך שצריך לעבור.

אינך יכול לחזור לשנתך ואינך יכול לחזור לעצמך, רק לשכוח ואינך רוצה לשכוח, ובכל זאת האור בוהק וכבר אמצע היום ואתה נמשך אחרי גירויים זולים שיעסיקו אותך, יעבירו את העניין הזה ממך למקום נידח יותר, ויודע כי אתה שוגה.

אני חושבת לנסוע לטורונטו לכמה זמן. חברה טובה שלי גרה שם, לא ראיתי אותה כמה שנים טובות, ויש קצת זמן לפני שהיא מתחילה ללמוד. יש לי בערך כסף לכרטיס הלוך חזור.

פשוט רוצה להתנתק מפה, לשנות אווירה לגמרי.

קשר שלא מוביל לקשר, אלא רגשי ומוזר ומקיים את עצמו כאילו אנחנו לא שם בכלל.

אדישות, חוסר אסרטיביות. באמת שאני לא בטוחה שאני יודעת מה אני רוצה.

אני צריכה לעשות בדיקת איידס, אני צריכה למצוא פסיכיאטר חדש, אני צריכה להרים את עצמי ולעשות משהו. ולא בא לי. לא בא לי.

השראה שלא מולידה משהו מוחשי, זמן שעובר ואולי נחוץ אבל משאיר אותי עם תחושה של ימים עוברים, של שעמום וריקבון.

מינימום תקשורת עם ההורים שלי, שלא רוצים ממני יותר מדי מלבד שאלות רוטיניות של מה נשמע; אכלת?; ישנת?;עבדת?; מתי תגישי את הסמינריונים? לא חבל על התואר?.

אבל הנוכחות שלהם מציקה לי.

ואין לי כח לפרוצדורת העבודה הקבועה ועלויות דירה.

אולי אחרי קנדה.

אני מרגישה שפרק חדש צריך להתחיל. ועד אז אין טעם לעשות הרבה. עד שאני לא אדע.

אז אני מחכה, או סתם פה, בינתיים. זה לא רע. זה מנוחה אבל לא מהסוג המושלם, זה סוג של.

אולי אני צריכה לנסוע. זה נראה כמו רעיון טוב. אולי יותר קר שם. אולי.

כל מה שהייתי רוצה עכשיו, זה לשתות קוקוס בחוף נטול יומרות.

שהשיער שלי יגדל פרא והתיק שלי יהפוך בלוי.

כל מה שהייתי רוצה עכשיו זה חופש מכל העירוניות הזאת

שמביאה אותי ב4 בלילה לשבת עם בירה על ספסל

להקים אוהל במדבר.