הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

עניינים כאלה תמיד גורמים לי לבור שחור שנפער לי באמצע החזה ומקשים עלי קצת לנשום.

נכון, לא הייתי בסיטואציה (נבואית) שכזאת הרבה פעמים, אבל מספיק כדי לדעת שזה לא עושה לי טוב.

2. לחשוב שאולי את פראנואידית כי יש לך שפעת. אולי זו עוד אפיזודה של "עלינו אחד לשני על העצבים כי היינו תקועים אחד בתחת של השני יותר מדי זמן". אבל לעזאזל, זה לא מרגיש ככה.

3. לחשוש שגם את החורף הזה תעברי לבד.

4. להתבעס עוד יותר כי החברה הכי טובה שלך בדיוק עזבה את הארץ.

5. לעצור רגע לחשוב, אולי פאראנויות השפעת רק משפיעות על מצב העניינים לרעה. קארמה בייבי קארמה.

6. להציק לו בטלפונים עד שתתקבל תשובה ברורה. אני לא עושה את זה- בינתיים, אבל יש משהו מדאיג בעובדה שרגע אחרי שעזבתי את דירתו הוא יצא לשתות עם חברים, אירח חברים ועכשיו הלך לשחק פול.

6. סעיף קטן א'- בעצם, את חושבת, אם ככה הוא גורם לך להרגיש שיחפש אותך. שיתקשר בעצמו. ואם לא- לעבור לשלב הנ.ב.

7. לעבור עוד התקף חרדה קטן ובלתי נשלט שמבוסס על נסיון העבר וחרדות נטישה ואין לו קשר ממשי למציאות.

8. למדוד חום. אני לא יודעת איפה המדחום.

9. לחכות שחברה שלך תנחת אחרי 15 שעות, תתגבר על הג'ט לג, תתמקם, תתחבר למסנג'ר ותוכלי להתוודות בפניה על חששותיך ולהכניס דברים לפרופורציה.

10. לכתוב פוסט ממש מטופש, עם סעיפים מוספרים, כי פתאום נורא נורא משעמם לך.

11. לחזור למיטה ולהפסיק לזיין את השכל. החיים זה לא פיקניק וגם לא השפעת.

נ.ב

להזכר שאם זה מצב הדברים אז זה מצב הדברים ובטח עדיף כך. שאת עדיין את וזה לא משנה איך מישהו אחר רואה אותך, אם זה לא מתאים לו, לך כבר אין מה לעשות בעניין- את גם לא מעוניינת ועוד ועוד שישמרו ללאחר המאורע המרגש כדי לעזור להתגבר על השינוי בשגרה ולחזור לחיים נורמליים בלי להשבר. אני כבר גדולה damn it, בגיל 25 לא נשברים מדברים כאלה :(

נ.ב 2

לילה טוב.

אז לקחת את זה יום אחרי יום, ולדעת שזה לא נורא אחרי הכל, ואם לא הפתרון הזה יהיה אחר, והשיקולים מתווים את עצמם, אני לא מתערבת להם בכוח, הם יודעים מה הם רוצים.

ובינתיים טוב לי, עם אהובי העטוף בסדין בתנוחת עובר מגודלת, עם החורף המתקרב שמבטיח לי קצב דברים איטי יותר, הולם אותי בהרבה, עם האפרוריות הזאת שמרשה את ההשתהות להביט בדברים.

הקיץ עבר כ"כ מהר- זאת עונה סואנת ואלימה.

אהובי אומר שאנחנו כבר עונה ביחד, עוד מעט הוא יוציא שוב את הפוך. זה קצת מפחיד, הוא אמר.

אני מתרגשת, לקראת החורף שיבוא עלינו, והחום שנמצא.

נו, אז רציתי לפתוח את הפוסט בהרבה מירמור וחוסר מציאת עצמי, שוב. אך כשפתחתי את הדפדפן, מוכנה להתעדכן בחדשות היום (לעיתים אני מתעוררת ממש במהלך היום, שלא לדבר על הבוקר), גיליתי שהכל שובת. הכל. בעוד אני מתלבטת אם אכן לקנות כרטיס טיסה, נמלי התעופה שובתים. בין השאר, כמובן, בין השאר.

עד לפני כמה ימים בערך, ידעתי מה אני עושה בעתיד הקרוב. טסה לקנדה בסוף החודש, לאיזה חודש, וכשאחזור, הראש שלי יהיה נקי יותר להמשיך הלאה. אין כמו שיחה עם האקס שאת לא מבינה למה מעולם היה מיתולוגי, אחרי 7 שנים, שיאמר לך את הדברים הכי איומים שלא ייחלת לשמוע כדי להרוס את המוד, שיחה עם האקס האחרון רק כדי לשאול מה שלומו, שנמלא חיל וחלחלה לנוכח שיחתך כי החברה הנוכחית שלו תכעס שהתקשרת (לא, חיים משותפים של שנתיים לא נותנים לך שום קרדיט פה), וריב עם החבר הנוכחי לחתום את כל זה.

אז זה בלבל אותי. ביום הראשון הייתי הרוסה. ביום השני מבולבלת והתרתי לעצמי לא לצאת מהמיטה, או לפחות לפרקים שלא עולים על פטרולי מטבח, מחשב, שירותים. והיום- היום השלישי, אני סתם לא יודעת.

איכשהו, השביתה הזאת משעשעת אותי. זה נותן אדג' מעניין לכל העניין. לא- אני לא צריכה לדאוג היום על ויזות למיניהן, כרטיסי טיסה וכד'. מה הטעם?

כל התכנון שלי גם כך נראה כה לא רלוונטי, שאני חושבת שאעביר את היום בדברים יותר פרובנציאליים- שעווה, עבודה, ביקור אצל סבתא שלי, וקניית אביזרים לאקוואריום. כן. זאת בהנחה שה"שיבושים הקשים" באוטובוסים לא יהפכו את זה בלתי אפשרי.

יום שביתה נעים לכולם, אין דוחו"ת.

נעים בחוץ.

לא כ"כ רע גם בפנים.

אין לי מה להגיד בעצם..

שיהיה לכם סופ"ש נעים.

אני חושבת על זה שההרשמה נגמרה ביולי.

אני חושבת על הממוצע תואר הנמוך מדי שלי.

אני חושבת שאין לי מושג מה עובר עלי או מה לעשות, מה אני מרגישה, למה אני כ"כ on the edge, ולמה בא לי לדפוק את הראש בקיר ולפוצץ כל מי שמתקרב אלי.

אני חושבת כמה אני אבודה בלי מסגרת וכמה זה משעמם.

כשמשעמם קשה לך להעסיק את עצמך. לא משנה במה. הכל אפור ולא מושך.

אני עצבנית.

להפחית מהקלונקס היה מטופש אולי. אני מטפסת על קירות, אני מתחרפנת, אני פקעת עצבים וחרדה.

זה לא נעים בכלל, אבל לאדישות יש מחיר, ואני עוד לא מוכנה לשלם אותו. הקו בין שקט נפשי לאדישות בעייתי עם הכדורים האלה, אני נאטמת, ולא איכפת לי. וקשה לי פי 100 להרגיש משהו חדש.

אולי זה פשוט לא אמיתי, אולי אם זה היה אז הייתי מסוגלת להרגיש, זה היה נראה יותר נורמלי ופחות פייק.

אני לא יודעת.

אני לא יודעת מה לעשות איתו עכשיו.

מחר התוצאות של הבדיקות איידס.

לא נעים בכלל. גם לא כמה זמן אחרי זה.

אני לא עושה שום דבר. אני משחקת במחשב, אני רואה טלוויזיה, היום אפילו הגעתי לראות שני פרקים חדשים של גילמור במחשב. אני קוראת קצת. אני לא כותבת.

אני מלאה ספקות. אני מלאה ביותר מדי רגשות ליותר מדי אנשים ויותר מדי שייחים דמיוניים.

יש מילה כזאת - שייחים? אולי שיחים? בכל מקרה הכוונה לשיח, משיחה, ברבים. just making sure.

אני מתגעגעת געגועי תופת או אולי חוטי זיכרון נוקבים, מנסים לעורר אצלי משהו. לעשות משהו פרוע באמצע הלילה, לבוא כשלא מצפים לי, לספק את הצורך שגרם לי להתנהג בחוסר רציונאליות לכאורה, אם כי אני מודעת למעשי, ולהפגע, בסוף, הרי אני חיה בשביל הדרמה.

לולא הדרמה, ועם זה תסכים עמי ידידתי ואן, לא היינו רואים את האדים על המראה.

אז איך להרגיש כאילו אני חיה? מלבד רציונאליזציה פשוטה והגיון קר רוח שאכן מאותת לי שכל סימני הויטאליות בעודם?

לברוח באמצע הלילה

אני רוצה להשתחרר מפה.

אבא שלי זרק לעברי קופסת ווינסטון ואמר לי - "פעם הבאה, אם לא תדאגי לזה, לא יהיו לך סיגריות". ובבוקר צעק עלי לא לאפר לצלחת בבית שלו. אמא שלי אמרה לי שזה שאני לא מכניסה את הבגדים לארון זה סימפטום ולא שאיכפת לה מהבגדים איכפת לה ממני.

בזמן האחרון הם כועסים עלי. כאילו כל שניה שאני לא עובדת שעות מחוץ לבית או כותבת את הסמינריונים שלא לדבר על חלום העסק המשפחתי שהם הניחו לו בינתיים- אני עושה להם עוול נוראי.

אני רק חיה את החיים שלי. לא כל כך על חשבונם, למעט קצת אוכל, חשמל ומים. אה וחיסונים ואוכל לחתולים.

את כל הקניות שלי אני עושה בעצמי ולא לוקחת מהם כסף. לפעמים הם קונים לי סיגריות. אבל לפעמים אני קונה לאבא שלי גם. איזה הרגל מגונה. אני פה, ואם אני פה אני שק חבטות שלא נלחם הרבה. מוזר? אני לא יודעת. זה שאני לא מגיבה אלא אם הם ממש חודרים לי לחיים מעצבן אותם יותר.

זה לא בריא המצב הזה, אני יודעת. הגיע הזמן להפשיל שרוולים ולחיות את החיים שלי? כנראה.

חוץ מזה הוא לא בגד שנתיים, וזה הישג בשבילו. אני בוהה במסך וכל הסיטואציה גורמת לי לתמוה. אולי טוב שהוא זרק אותי, 6 שנים של כאב לב אולי עדיפות על 10 בגידות שהייתי אוכלת ממנו, וקרב אלופים שהיה נגמר בדם. אז עדיף שהוא זרק אותי, ככה במכתב, יומיים אחרי שבגדתי בו עם החבר הראשון שלי. אתמול הוא טען שהוא ידע שאני שוכבת איתו, ולא הבין איך אפשר בלי אהבה, "הייתי תמים לגבי זוגיות" הוא אמר, ואמרתי ששכבתי איתו רק פעם אחת יומיים לפני המכתב אבל אז אמנדה כבר רצתה לישון ונדבר על זה פעם אחרת.

בינתיים יונתן אחר כותב לי שהוא מתגעגע, מתגעגע, מתגעגע, מתגעגע. אני מתגעגעת גם. לא מוכנה לוותר על המערכת יחסים שלי אבל, ומה עם כל היונתנים הבוגדים האלה, תמיד סיפור עם יונתנים יתגלגל לבגידות. מבין השלושה שהכרתי- בשניים בגדתי, שניים בגדו איתי בחברות שלהן- לא בהכרח ידעתי, זה נכון, לשלושתם יש יומולדת במאי, מזל שור חוץ מאחד שפספס ביום ויצא תאומים, את שלושתם אני עדיין אוהבת, שלושתם היו חברים טובים שלי, סקס מצויין ואהבה. אחד לא מדבר איתי עד היום, אחד מלהג על הזמן שעבר ואחד מתגעגע.

זמנים מוזרים, רבותי, זמנים מוזרים.  

עוף בתנור מתבשל לאט בתנור הדפוק, חם לי ומשעמם לי.

ניינבול איט איז.