הנחתי פחית אחת של הייניקן בפריזר, ואחת במקרר.
מילאתי במים מגש גומי ירוק לקרח בצורת תפוחי עץ.
עברתי על ארגזי הבקבוקים שההורים שלי לא הגיעו לסדר מאז שעברו דירה, ליד ארון המשקאות שנותר עטוף בקרטון וניילון ושלפתי בקבוק סגור של בייליס.
אני בחורה, האלכוהול שלי צריך להיות מתוק. עם בירה אין לי בעיה.
אני לבד פתאום, אם כי זה לא מתעכל.
בחרתי את התסריט הזה בעצמי, ובעצם אולי מעולם לא היתה פה ברירה.
בחרתי לעזוב את האדם שאני מאוהבת בו, לטובת חיי.
עכשיו אני לבד.
מוזר לישון לבד, במיטה צרה. בלי הנוכחות התמידית שלו, בלי הכלבלב שמתרפק ביננו.
תמיד חשבתי שאני אדם של חתולים.
כל מה שהייתי צריכה זה כלב, כדי לעבור המרה.
התאהבתי בגור לברדור בן חודשיים, בינתיים כבר ארבעה חודשים אוטוטו.
לגדל גור זה ללמוד ביחד איתו על התפתחות האינסטינקטים, הרגשות, המחשבה.
זה למדוד כמה גדל על מרצפות הרצפה, זה לשקול אותו בציפייה בכל ביקור אצל הווטרינר.
זה להיות קשוב לכל ניד בבריאותו, בשינויי הגדילה שלו.
זה אושר צרוף בטיולים, במשחקים עם כלבים אחרים, בנסיון למצוא לו שם הולם.
זה למרוח משחות ולטפטף טיפות ולמלא צלחות בגרגרים בשעות קבועות, זה לנקות וללטף ולהרים ולחבק ולרחוץ ולטפטף שוב ולנזוף ולמשוך.
זאת היתה החוויה שגרמה לי להכי הרבה צחוק בשנה וחצי האחרונות.
עכשיו אני לבד. הבועה מנופצת בחלקה, מספיק כדי לאפשר את ההסתננות החוצה.
אני בחוץ, אבל יושבת ליד, מלטפת מבחוץ, כורה אוזן לרעשי היומיום שהיו שלי, לצורת הרהיטים שנצרבו על גלגלי העיניים, מנסה לשאוף שביבים של הריח שעמד בחדרים. זכרון האור המונח על הכיור, הרוח במרפסת האמבט, הישיבה על המרצפות, חיכוך בלתי נפסק של חיים.
אולי זה ההרגל, שיתעמעם, יכבה, ישכח.
אולי השגרה ואולי הלב המלא בה. גדוש באהבה וזכרונות קטנים, צרובים, של דרך חיים, מכוון להקליט את הרחשים הנכונים, לפעול את הפעולות הנכונות לדרך החיים הזו ולא אחרת.
אולי אלו השנים הארוכות של היכרות. המוני הזכרונות, מן הצעירים שבהם, אליהם אני כ"כ מתגעגעת.
הוא יושב בחדרו בבית הוריו, על מיטת נוער, רגליו מקופלות בתוך מכנסי טרניג שעוד לא היו בלויים ומרופטים, והוא כ"כ צעיר ותמים וחי, וקרוב אלי.
היום הוא כבוי וכל הנסיונות שלי להחזיר אותו אלי עלו בתוהו.
גילגלתי את הלב שלי בחזרה ועזבתי עם שתי שקיות גדושות, מנשקת את הכלב לשלום בדמעות.
בלילה גיליתי שהלב שלי לא נמצא איתי, אלא טמון בין קרביו.
הפנטזיות שלי התרוקנו מאהבה וחזרתי הביתה דרך הרחוב שלו שכבר אינו שלנו, מרחרחת את האוויר, מתעכבת עוד ועוד על מראה החלונות החשוכים, מקווה שבדיוק ירד מן הבית ואפגוש אותו ברחוב. כמהה לשגרה המנחמת שתערסל אותי שוב.
הוא לא ירד, ואני לא יכולה להסביר לו איך אני לא יכולה להסביר לו, אותי.
המרחק המנטלי עצום.
כל שנותר אולי, זה לאהוב, ממרחק בטוח, לא מתסכל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
