הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

סיום "פעמון הזכוכית" הותיר בי איזו תוגה נוירוטית. כמו משהו שאני לא יכולה לשנות אלא רק לצפות בו מהצד, או, נכון יותר, לשמוע אודותיו סיפור רחוק, ולהסתבך בנפתולי העלילה כשאני יודעת שאין דבר שביכולתי לעשות עקב גזרותיו של הזמן הרב שעבר, ובכל זאת אני מתפתה להאמין למילים ולהכנע לסיפור כאילו היה אדם חי.

אני יושבת בבית שאך לפני זמן הכרזתי שאיני מעוניינת להכנס אליו, החבר שלי מסביר לתלמיד איך למתן את הבייס-דראם בפיידים, ואני מקשיבה למוזיקה בווליום הלא הגיוני שהמחשב שלו מנגן, הצורמנית, הלא מעובדת דיה, של התלמיד הזה, שממהר לסיים עניינים אחרונים לפני שיעזוב את הארץ- אלוהים יודע לאן.

המקשים מלאי אבק, אני האדם היחיד שמשתמש במחשב הזה- השרת- לכתיבה. המקלדת שונה והאצבעות שלי מתרוצצות עליה ומנסות לתקן את עצמן, להתרגל שוב ושוב לצורה החדשה ולא לשגות.

החבר שלי אומר לו שאם היה זמן הם היו מתעמקים ומנתחים את הקובץ, אבל גם כך זה נשמע סבבה. אני תוהה אם הוא חושב כך באמת, שהרי לא יכול להיות שאדם שעוסק בניתוח, פירוק ובניית סאונד למחייתו לא יבחין בצרימות הללו.

הוא מבטיח לי שהתלמיד שירד לשירותים ילך עוד עשר דקות. אני מהנהנת. הרי ידעתי שהשיעור יארך יותר מהשעה שיועדה לו, ובכ"ז הסכמתי לבוא. אולי זה היה המבט המתחנן בעיניים שלו, כשההורים שלו הציעו לי הסעה עד הבית מוקדם יותר- "תשארי איתי".

משהו במה שהתעורר בו אחרי השיחה שלנו אתמול גרם לי להרגיש משהו אחר, איזה, שובל של סיכוי למצוא את הדרך אל הרגש שלי שוב.  

אני שומעת אותו נסוג מהנסיון לסיים את השיעור, שהתארך כבר בשעה וחצי, מציע לעזור למצוא סיום לעיבוד השיר וממלמל בז'רגון מקצועי. הצלילים הלא מעובדים דיים חוזרים להלום על עור התוף שלי. "תראה", הוא אומר לו, "זה משאיר את העוצמה של הגל", והולם והולם והולם, ומסביר על עוצמות גבוהות, על תחושה של סאונד במאסטר ועוד ועוד ועוד.

אני נהיית עייפה וכאב חד מפלח את הגב שלי, בצד שמאל.

אני קצת אוטיסטית היום, הפגישה בבוקר היתה עניינית-לא עניינית, עסקית-לא עסקית, והשאירה אחריה שובל של תמונות שלי אוחזת מצלמות, מדברת בפלאפון או מעווה את פני. אני חושבת שאני צריכה להפסיק לעשות פרצופים כי הם לא מחמיאים לי.

באחת התמונות אני מחייכת חיוך מטופש כשאני אוחזת מצלמה קטנה מפלסטיק שחור וצהוב. תחת השיער שנגזז לא מכבר בתספורת לא אופיינית ולא מוצלחת במיוחד והמשקפיים החדשים אני רואה את עצמי בגיל חמש, רק מאוחה פחות ותוהה מתי אשלים סוף סוף עם מי שאני. משהו בי רוצה להשתחרר ולהתחבר לחלקים האחרים ובכל זאת במקום לשלח אותו חופשי אל העולם אני מתעקשת לאחוז בו ולערסל אותו, לשאול אותו בעדינות שפעם היתה דורסנית אם כדאי שאלביש עליו את הראציונאל האישיותי שלי. הוא לא יודע לדבר בשפה הזאת ובדרך כלל בשלב הזה מתבלבל ושותק, שתיקה שאני מפרשת שלא כהלכה כהסכמה, או לפחות חולשה.

"סביבת אודיו פשוטה", הבס מנגן בידיו של הבחור שלי, והתלמיד שלו, גבוה, עומד ומביט בו, ומחטט באף.

"יאללה", הוא אומר, ומגיש לו את הדיסק שצרב עליו את הקבצים שעבדו עליהם, ואני ממהרת לחפש עטיפה על השולחן כשהם עוברים לדבר על פרטי הטיסה ומקרקש בשייקר בעודו מתבדח כשהתלמיד שוב מבקש לרשום את עלות השיעור על החשבון.

הם יוצאים את החדר וטורקים אחריהם את הדלת ואז דלת הבית נטרקת אחרי התלמיד בחבטה והבחור שלי שפתאום פנוי דוהר במעלה המדרגות בצורה המגושמת הזאת שלו לעברי.

אני חושבת על החבר שלי לשעבר שבטח מתפלץ למקרא המילים הללו, ועל החבר הקודם שמתחתן עוד שלושה ימים, והוא מקרקש על מקשי המקלדת בצד השני של החדר ומוסר לי ד"ש מידידה מדוכאת שאך נפרדה מבן זוגה וכשאני שואלת למה נפרדה ממנו הוא כבר אינו בחדר לשמוע אלא ירד למטבח כדי להכין לי מיץ ענבים. כשאמרתי שאני עייפה חשבתי שיציע להסיע אותי הביתה אך במקום שאל אם להכין לי משהו חם לשתות, אולי תה, וסירבתי.

משהו אטום בי היום והכל מרגיש נורמלי ואני מנסה-לא מנסה להבין. בכוס המיץ יש אבק משהייה ממושכת על המדף כשפיה כלפי מעלה.

כשאני מתיישבת על הכיסא לידו ומנסה לדובב את הידידה שלו, הוא מנגן לי. ואני שוב מאמינה שהמבטים ביננו יכולים להצית ברקים, ורוצה לנשק אותו אבל כמעט אומרת לו שהוא רק יפגע בי שוב, ואז רוצה לקחת אותו לחדר השינה אבל איכשהו הרגע מתמסמס.

ערב ראש השנה ואני מתרוצצת, עמוסה בחלקי מתנות, פרחים, תבלינים, עטיפות צלופן וניירות משי מרשרשים, סרטים גזורים ברישול בכל מיני צבעים.

בשעה שש וחמישה הוא יוצא מהבית שלי לארוחת החג עם הוריו, אוחז שתי חבילות עטופות בצלופן ומהודקות בסרטים, סלסלות עץ מלאות בראחאת לאקום ותמרי מהג'ול.

אני יושבת בחדר שלי ומביטה בשאריות הסרטים והצלופן על הריצפה, על שקיות המתנות החצי ארוזות, על הטקסטים שיועתקו אח"כ לקרטון, מאויירים בצבעי מים,  ולא יודעת את נפשי להרגע.

אני מנסה לקרוא קצת ואח"כ הולכת לישון בידיעה שאם הוריי יחליטו לבשל ארוחת חג קטנה, יעירו אותי.

אני מתעוררת מטלפון חמש שעות אח"כ, מנהלת שיחה במצב רוח מרומם, ומבינה לאט שזה ערב החג המוצלח ביותר שעבר עלי בשנים האחרונות.

כתבתי לא פעם על כך שאני הטורחת, שלמסיבות, הארוחות והחגים אני מגיעה כ"כ תשושה, שאין בי כבר סיכוי להנות מהאירוע עצמו.

אחרי שתי הערות לא מחושבות לאחי במהלך היומיים האחרונים, אני מתעוררת בצהריים המוקדמים לקבל ממנו את אותה ההתעלמות של לפני שבועיים, רק קרה יותר. אני עומדת במטבח, אבא שלי מבשל ואחי מחטט במקרר, עומדת תוהה ומחפשת את הבוקר טוב השגרתי, את הנשיקה השגורה. הוא נעמד ליד אבי ומנהל איתו שיחה שגרתית באינטימיות כמו מרגיזה- כמו לאותת לי- מגיעה לך הקנאה הזאת.

אני מתיישבת על הכיסא בפינת שולחן האוכל ומביטה בו בתמיהה. הוא שואל לפשר המבט ואני שואלת לפשר הכתף הקרה. הוא מושך בכתפיו באדישות ויוצא מהמטבח.

אחרי שעתיים, כשאנו מנגבים את שאריות רוטב הסלט בחלה הטרייה, אני מספרת לו ומבינה מה הסיבה לרוחי הנפולה. הוא אומר שהוא צודק מנקודת מבטו ואני מתעקשת שהעניין הזה לא יעלה על הדעת, ושהתאמצתי כ"כ, ואיך הוא בכלל מעלה על דעתו את כל התסריט הזה, שבו הוא מתעלם ממני למרות כל מה שקרה, למרות מערכת היחסים שלנו. יש לי דמעות בעיניים כשהוא יוצא את המטבח לכיוון המחשב ואמא שלי נכנסת ושואלת מה קרה. אמא שלי היא אחד מעקבי האכילס שלי ואני מתחילה לבכות, היא מנשקת אותי על המצח ואומרת - שקט, תינוקת שלי, שקט. ולא מצליחה באמת להתמודד עם מה שאני אומרת, מנסה להגג שעברו כבר שעתיים מאז שיצא את הבית אז למה אני בוכה עכשיו. ואז הוא בא שוב ומתיישב לידי ומלטף לי את הרגל במבט כאילו מבין ואני מרגישה כמו בתהלוכת תנחומים ואף אחד לא מבין ולא נותן לי לגיטימציה להביע את הכאב שלי.

אני מתחילה לכתוב ואז נגמרות לי הסיגריות ואני הולכת לקחת חפיסה חדשה מהפאקט של אבי, ונשארת לראות איתו פרק של "האנטומיה של גריי" ומופתעת שלא ממש שמתי לב לפני זה שהסדרה הזאת טובה, ושוטפת לשנינו אפרסקים ונותנת לו את זה שיותר קשה, כמו שהוא אוהב, ומתפקעת מצחוק כשהוא זורק את הגלעין לכיוון התריסים אבל זה מסתבך בדיוק באמצע וילון הקרושה של אמא שלי ונותר שם, בשליש הדרך מתחתית החלון. ואנחנו מהגגים על הסדרה, ועל הדמויות, ומנתחים דקויות בהיסח הדעת, ואני שוכחת את כל הברכות והעטיפות והעייפות והכאב.

אח"כ נהיה מאוחר, ואמא שלי הולכת לנמנם. בשירותים אני מחליטה מה אלבש לארוחה עוד שעתיים, ומרוצה מאוד מזה שהגעתי להחלטה הולמת מהבגדים המעטים שנדמה לי שנשארו ראויים ולא בלויים מרוב שימוש יומיומי.

אני חוזרת לחדר, למצוא אותו ישן מאוד באמצע המיטה שלי, וחוזרת למחשב, לגמור לכתוב את הקטע הזה, יחד עם מאזי סטאר שאני מנגנת בפול-ווליום כבר שלושה ימים, רק חלש חלש שלא אפריע לו לישון.

אנחנו עוברים דירה בסוף החודש, לקומה גבוהה יותר, עם הרבה יותר אוויר. אני צריכה את השינוי הזה, הו כן.

שנה טובה יקיריי, שנה טובה.

אני שולחת את ההודעה מוקדם בבוקר, באיזה רגע של בהלה שמטלטל אותי מהיסוד ומסביר לי את מה שאני כבר יודעת:

אני זקוקה נואשות למשמעות ועכשיו זה דחוף.

אבא שלי, בקצה השני של העולם מסמס חזרה שהוא ישן עכשיו.

החיים שלי התמלאו במכוניות שיש לקנות, מכוניות לי לי, ואני חושבת, אולי, משמעות בתנועה, בין כל הדברים האלה שלא קשורים אלי בעצם ובהם אני רק נוגעת. סוג של אלגוריה קלושה לעזרה שהתמורה עליה היא במובהק העונג שמעניקים לי חייהם שנעים בקלילות יותר של האנשים הסובבים אותי ולא הרבה מעבר לכך. אני מודה- אני ששה יותר לעזור כשהדבר מקדם את חיי יותר. זה כמו סוג של מבחן, להבטחות ולזכרון הקלוקל שלי- תזכרי כי הבטחת, לא כי יוצא לך מכך משהו, כמו תרגיל זכרון של התעסקות בבירוקרטיה משעממת.

אני משועממת מדברים שאינם גדולים או נוצצים, ומכונית חדשה היא לא הדבר הגדול והנוצץ שהייתי בוחרת בו. סוג של מבחן משונה.

אני עורכת רשימת מטלות בפנקס, אחרי שהלוח המחיק כבר התמלא מלהכיל חדשות, ובמקום להמחק הן נדחות ועליהן נערמות חדשות. אני צופה מהצד באדישות אבל אומרת לעצמי - קדימה, קדימה, איפה מנהלת המחלקה התזזיתית, איפה העורכת שמצאה פתרונות להכל, איפה פקידת הלשכה שבלעדיה אי אפשר להסתדר, איפה, איפה, איפה?

חיכיתי למשהו שישנע אותי לפעולה, כבר יותר מדי חודשים, כאילו איזו התערבות חיצונית או המזל החמקמק שלי הם האחראים הבלעדיים על הניתוב שלי לעבר ההתקדמות. זה בידיים שלי, אני אומרת, וגם מיליון אפשרויות בחירה שהן בעצם התקדמות אחרת, אבל לא זו שאני רוצה, או אולי- זו שאני רוצה באמת. אבל אני מנסה להוכיח נקודה- כאילו, אם אפתור את זה לא אתקע שוב, וכבר אדע את הדרך להתגבר על עצמי. אני זקוקה נואשות להתגברות על עצמי, על העצלנות ועל הפחד, ועל התירוצים ההדדיים בין שני הקצוות האלה.

איך ירמי קפלן אמר- "הכל עצור". אבל נדמה שכבר מתחיל להשתחרר. מצד שני, מה לי ולאמונה עצמית בקטעים האלה. המציאות מוכיחה אחרת כבר שלוש שנים.

אני מטה מילים מסביב לשורש, והיא אומרת שאני כבר באובססיה דקדקנית (או דקדוקית?).

אני משועשעת, אני אומרת, ואני אוהבת מילים.

מי לא אוהב מילים? היא שואלת אותי.

אנשים א-מיליים, אני אומרת לה. א-מילי. צריך להוציא על הביטוי הזה פטנט.

הו כן, היא אומרת, הו כן.

אני מתעוררת מוקדם מכפי שתיארתי לעצמי. רגע אני חושבת לחזור לישון, ושניה אחרי אני כבר צריכה להשתין, אבל לפני אני הולכת לחפש את הפלאפון שלי, ומתמלאת בתחושה מסויימת ורוצה לכתוב. אני רוצה להעלות תמונה מההופעה אתמול, אבל אני לא מוצאת את הכבל של הפלאפון. אני כותבת כמה מיילים לאנשים שהתגעגעתי אליהם ויורדת להשתין. בקומה התחתונה כל האורות דלוקים, השותף ישן באור מלא והטלוויזיה שלו צועקת. אני מטופפת לאט לכיוון הסלון ומנמיכה, ואז מכבה אור אחרי אור. הוא מתעורר ומודה לי ואני נבוכה. אני מכינה לי מיץ תות מתרכיז מאיזו חנות בשוק וטעים לי, בין שרשרת הסיגריות שאני מעשנת בבוקר הזה. אח"כ ארד ואמלא את הכוס עוד שלוש פעמים.

אני מחפשת תחנה ברדיו, והן כולן קופצות. בסוף אני נשארת עם אינדי פופ שקופץ הכי פחות, והוא נעים לי הבוקר, רך ומדבר.
בצפון היה קר, והמוני כוכבים בשמיים. מחוץ לבסיס של אחי חיבקתי אותו חזק והסתכלתי על הכוכבים. הוא ניסה להסביר לי איך למצוא את כוכב הצפון ואמר שהדובה הגדולה קצת שקעה. משכתי עוד קצת את החיבוק, ממאנת לתת לו להבלע אל תוך המחנה, אל החיים שלו שאני לא מכירה. משהו דובק בי מהריח שלו, ואני חושבת על זה בדקות שאחרי, מנסה לראות את הכוכבים דרך שמשת הרכב המאובקת, מנסה להציץ לנוף מזרחה מצומת כח, אבל רואה רק המוני נקודות זעירות של אורות יישובים פרוסים למרחק.

השיחה נתקעת לי, ואני מרגישה מוזר, מנסה למצוא את עצמי ולא מצליחה להתרכז ושוב אני מאשימה את הסיגריות, לשווא.

אנחנו עוצרים בתחנת הדלק הרביעית ללילה הזה, משתינים בפעם השלישית ואני חושבת שאלו השירותים הכי גרועים ונתקעת בלי נייר ומתקשרת אליו שיחלץ אותי אבל הוא השאיר את הפלאפון באוטו ואני מסתדרת לבד. כלבים נובחים בחוץ, אני נבהלת ואז מחפשת אותם, רואה שני זאבים ואחד קטן שנראה כמו גור של לברדור. אני קוראת להם והלברדור מקשקש בזנב בשמחה ומתחיל לרוץ אלי אבל מפחד להתנתק מהזאבים וממשיך לנוע אחריהם בהיסוס אל תוך הגדר במרחק. בדרך ראינו שני שועלים קטנים חוצים את הכביש במהירה, וניסינו להמר אם הדברים שמוטלים לצד הדרך הם road kill או פיסות בגדים נשכחות. ראינו גם וגם.

אנחנו מתחלפים כי הצוואר שלו כואב מהנהיגה הממושכת וגם הסוודר שגילגלתי על המושב שלו לא עוזר. אני מנסה להתרגל לרכב הגדול ועושה זאת בחשש. מעולם לא נהגתי ברכב כ"כ גדול, מעולם לא נהגתי בכבישים הפתלתלים והחשוכים האלה, רק הצצתי בחשש מן המושב האחורי.

הוא מאכיל אותי ביסלי ובמבה וצ'יפס ומוציא אותי מהריכוז. כשאנחנו מגיעים לענבים אני כבר שולטת ברכב ומרגישה בטוחה. אני נהנית מהאוטומט שמאפשר לי להשתמש רק ברגל אחת ויד אחת אבל בכל זאת, ליתר בטחון, משאירה שתי ידיים על ההגה. הרגל השמאלית מקופלת על המושב. אני עייפה ומתקשה לעקוב אחר השילוט, הוא מציע להחליף אותי אבל אנחנו כבר כמעט בבית וזה לא משנה.

הנהיגה נותנת לי משהו להתרכז בו, להרגע ולשכוח לשעה מהריחוק המטריד הזה ביננו, מהיום הקשה, מהמילים הקשות שהטחתי בו בלי להתכוון. בהופעה הוא שאל אותי, בלחישה, אם אני נגדו או בעדו היום, ואני לא ידעתי את נפשי לענות.

אבא שלי אומר לי לפני הנסיעה שאם אנחנו מתכוונים לחלוק מרחב אחד, לגור יחד באותה דירה, אנחנו חייבים ללמוד לתת אחד לשני ספייס. אני מתנחמת בזה, ומקווה שהצורך שלי להתרחק ולהתרכז בחיי הוא רק זה, רק הבהלה שהזנחתי את חיי מבלי משים, בתוך תחושת האושר הזאת בשבועות האחרונים, ולא יותר. שלא עבר לי, שלא נגמר. גם בפעם הקודמת שהוא עבר תקופה קשה הרגשתי משהו דומה, הרבה יותר אינטנסיבי, אבל נדמה לי שהפעם זה עמוק יותר, מהותי.
אני רוצה לחזור לחיי ופתאום מבינה, באמצע הלילה, איפשהו ליד קריית שמונה, שאני חייבת לקחת את חיי בידיים, חייבת להמשיך לזוז.

לפני השינה הוא מעליב אותי, נעמד מול המחשב בזמן שאני כותבת ומתחיל לפתוח חלונות ולא לענות לשאלות שלי. "אני שומע אותך, אני מספיק ער כדי לראות פרק של סאות' פארק", הוא אומר, "רק לא לנהל איתך שיחת נפש על החיים שלי עכשיו". המשפט הזה מזכיר לי יותר מדי, ואני משתדלת לא להעלב אבל הוא ממשיך להתעלם ממני, ואני מוותרת על הצפייה המתוכננת ופורשת למיטה. אני כותבת קצת על כך שבעצם ביקשתי לי את הצער הזה, וקוראת את העמודים הראשונים של "פעמון הזכוכית" עד שאני מתחילה להרדם. הוא עסוק בפרקים שרצה להראות לי, מחפש אחד ספציפי ונדמה לי שהוא מדבר אלי מהחדר השני אבל אני לא בטוחה. אני כמעט רדומה לגמרי כשהוא נכנס לחדר השינה ושואל אותי אם הלכתי לישון. אני ממלמלת משהו והוא מחליט גם הוא ללכת לישון ונשכב על המיטה לידי. העלבת אותי, אני אומרת. הוא שואל במה, ואני ממלמלת שהייתי באמצע משהו והוא קטע אותי והתעלם ממני. הוא אומר שלא שם לב ושהוא מצטער וכורך את ידו סביבי. אני לא רוצה להתחבק עכשיו, אני אומרת, והוא מהסס בעלבון ואז מפנה לי את הגב ופונה לשינה. אני רוצה להגיד עוד משהו, אבל לא יודעת מה בתוך תחושת הריחוק הקשה הזאת. אח"כ אני נרדמת, ולכמה שעות זה לא משנה, כמעט.