הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

לפעמים לעבור את היום זאת אחת המשימות המעייפות. ואתה שם לב לכך רק כשהלילה יורד, ואתה בוחן את היום שעבר עליך. ומבין שעד כמה שהיה מתיש, ומלא פעלתנות, עד כמה שלא היתה לך בו דקה של שקט לעצמך, דקה של מחשבה צלולה עמוקה, הוא היה סתמי, סתמי למטרות שלך, סתמי בראייה הכוללת של הדברים, ומה שהתקדם לא תורם לך כמעט מאומה.

ודווקא הבוקר התעוררתי עם "שיר חדש בלב", כפי שסימסתי למעצבת, עם התרוממות רוח אחרי פגישה ארוכה ארוכה עמה אתמול בקשר לשיתוף פעולה אפשרי. ציינתי שלא דיברתי כ"כ הרבה כבר הרבה זמן, והיא אמרה שהיא דווקא התמלאה מוטיבציה. הלכתי לישון מותשת והתעוררת קלילה, מוקדם. מיהרתי לצאת מהבית ופתאום זה עתה. והיום עבר מבלי משים, ומבלי כוונה.

זה מייאש אותי. מייאש אותי שכל כך קשה לעבור את היום. וכמות האנרגיה שיש להשקיע בהתרחשויות כ"כ גדולה, וכבדה, והמאמצים להפניית הקשב, לצמצום הבזבוז כ"כ קשים.  

ואני רוצה למלא את הזמן שלי במשמעות, והבזבוז נראה לי תפל, כמו גם הסחות הדעת.

"אבל למה לא צילום?", אומרת לי המעצבת כשאנחנו נפרדים ממנה ליד שער הכניסה, "למה שלא תשלבי את זה בכל זה אם יש לך את הדבר הזה?"

אני מאוד מותשת ולא שקטה דיי להסביר, אני אומרת משהו על כל הדברים שבוערים בי, ומתנצלת כי אני חייבת לבקר בשירותים, לוקחת ממנו את המפתח ומותירה אותם לדבר על כרטיסי קול ליד השער.

אח"כ אני מנסה לעבוד קצת ומבינה שזה לא ילך והולכת לישון.

רק עכשיו, כשהתעוררתי אחרי 6 שעות שינה ברוכות, והתחלתי לתרגם קטע על השופטת האישה היחידה בבית המשפט האמריקאי העליון שמצירה על בדידותה הנשית על ספסל השיפוט, מתכווץ לי הלב בגעגוע אל נושאי המחקר שלי.

כ"כ הרבה דברים, איך אפשר להסביר את זה? איך אפשר להסביר את אי השקט שמשכיח ממני את כל מי שאני?

בסדר יום דחוס, לחוץ, לא נעים, האמונה שלי בורחת החוצה.

אני מקווה שאדע למצוא בי את השקט, את האיזון, את הבשלות, לשלוט בכל זה, בעדינות, בשמחה, בהשלמה, ולממש את הכל, את כל שבוער ואת כל שאהוב וחשוב לי.

אני מקווה שהתקופה המטופשת, הלחוצה והקטנונית שאפפה אותי בחודשים האחרונים תעלם מעצמה. אני מקווה לישון כל לילה מספיק שעות, אני מקווה שנפשי תנוח. אני מקווה שאזכור, שארגיש.

"למה עשית את זה?", אני שואלת את המנכ"ל המבולבל שלי כשאנחנו מדברים על העסק המתפרק. בסופו של דבר הוא מודה שמתוך לחץ כלכלי ואני חושבת, עכשיו, שמתוך לחץ חוסר האמצעים שאפף אותי נתתי לעצמי להגיע ליום-יום הזה.

היא צודקת, המעצבת, כ"כ צודקת באמרה- "את חייבת לעשות משהו בשביל הנשמה. משהו שלא קשור לכל הכסף הזה".

כשיש לי דירה, ובן זוג, עבודה די קבועה, פנקס חשבוניות, תכניות לעתיד, חתולה וכלבה ורשימה של קניות מאיקאה-

אני מרגישה די מאושרת, די כאילו הגעתי לארץ המובטחת.

כשאני מאבדת את החברה הכי טובה שלי מזה עשר שנים, כשהעסק שאני עובדת בו מתפרק, כשבן הזוג שלי מתהפך ואני מגלה שהקריירה שבחרתי לי לא תגיע אלי כ"כ בקלות- אני מתחילה לפחד ולהתערער, וחושבת ללכת לטיפול.

ואז אני ישנה מספיק, אחה"צ שלם ומתעוררת כשאני מרגישה יותר טוב.

כן, זה לא מושלם, למרות שהייתי מוכנה להשבע לא מזמן שכן.

כן, הדרך לא כ"כ קלה, אבל לא כ"כ איכפת לי. יהיה מה שיהיה.

כן, נשבר לי, כן, כ"כ רציתי בית. כן- אני לא יודעת מה יהיה. כן, עדיף לטמון את הראש בחול למען הרגשה כללית יותר טובה, אבל אי אפשר. כן, העתיד מפחיד אותי כרגע, דברים שהייתי בטוחה בהם ללא עוררין משתנים. אבל אני יודעת לזרום, ולעמוד על הרגליים, ואני לא יודעת אם זאת רק אני מנסה להשאר חזקה למרות הכל, אבל אני יודעת שלולא זה, אני פשוט אתפרק. ובהתפרקות אין דבר טוב אחד. הייתי שם.

אז אני ממשיכה, כשהדבר הקשה ביותר, מעבר לספקות ולפחד המכרסם הזה, הם סדרי עדיפויות, בכל המובנים. והכל קשור להכל, העדפות כלכליות לספקות על חוזק הבית, העתיד המקצועי, חשבון הבנק, הכיוון ללכת בו. רצונות מול העמדות פנים, אי אפשר לברוא את עצמי מחדש, לקחת מה שיש וללכת עם זה הלאה. לגלות נק' חוזק חדשות, לחזור לתכניות ישנות. להאמין.