גרמופון נאיבי .....:::::: נסיון להתחיל מחדש... טרי, רענן, סקרן ומלא תשוקה. אהבה ומוסיקה. ::::::.....

(מומלץ, למען ההקשר, אם מתחשק, לקרוא את הרקע ברשימה קודמת... אי שם מתחת)

בין יקיצה, סידורים ולימודים, קפצתי אחר הצהריים לסופרמרקט הגדול לקנות מצרכים.

בעודי מפשפש (לא מלשון "מפשתן" כמובן, ו"מפשתן" - לא מלשון פישתן. בקיצור נובר, אני בטוח שהבנתם כבר מזמן) במקרר, במדף מעדני השוקולד (יאממי שוקולד, במיוחד מריר) ובוחן את תאריך התפוגה על צמד גביעים, אני רואה שתאריך התפוגה הצרוב הוא 13.04.05. שוב אני מרגיש את הלב שלי הולם, מרוסק ועצוב. תאריך התפוגה הוא יום לפני יום הולדתה של וורודת הלחיים שריסקה לי את הלב, פעם ראשונה, לפני... כמעט שנה. יומיים לפני יום הולדתה. כשסוף סוף נפגשנו באמצע העולם, מוקפים ברומנטיקה עתיקה שקרסה בשניה אחת על גשר.

יום הולדתה נחגג בעליצות מנומסת מצידה, ומצידי באהבה גדולה מרוגשת, שמחה בשבילה ועצובה. היא לא אוהבת, ולא חגגנו את יום הולדתה כפי שתכננו חודשים מראש. איפוק ונימוס לא היו בתיכנון.

את יום הולדתה הקרב תחגוג עם הבויפרינד החדש, שגם הוא נמצא, לפחות כעת, רחוק פיזית, אך קרוב הרבה יותר ממני גיאוגרפית, תרבותית, רגשית. הילדה תטוס אליו. לחגוג איתו. ואני פה אחגוג את יום הולדתה בלעדיה. אשלח לה חלק ממני. תמיד אני שולח לה חבילות.

לי יש יום הולדת בדיוק חודש לפניה. היה לפני מספר ימים.

לא שוחחנו תקופה ארוכה בטלפון. לרוב אני התקשרתי אליה, יותר נוח. לא שמעתי את קולה מאז שפגשה את הבויפרנד. ידעתי שפגשה מישהו בטיולה שחגגה את חג המולד והשנה החדשה. הרגשתי. ידעתי שתפגוש עוד טרם נסעה. אפילו סיפרתי על כך לידידה. לי היא סיפרה שפגשה אהבה לפני חודש. כבר ידעתי, לא הייתי זקוק למבזק. לאחרונה, עוד טרם סיפרה החדשות, לא התקשרתי... רציתי כל-כך, אני מתגעגע, אוהב וחושב עליה 24/7, אך לא רציתי להכביד עליה... רציתי שתהנה בלעדי... וגם... כל פעם שהתקרבתי לטלפון כאב חד פילח בפנים.

לפני ימים ספורים, לאחר שקיפלתי עצמי במיטה, ונרדמתי בתום יום יום הולדתי, לפנות בוקר של היום שאחרי אני מתעורר מצלצול הטלפון הנייד שמונח ליד המיטה. אני רואה מספר מחוץ לארץ, לוחץ send, שומע קול של קו רחוק, שומע את קולה. מברכת אותי. התרגשתי. שכבתי על הגב, משוחח עמה, מנסה לחוש אותה עד כמה שאני יכול, כשדמעות זולגות מצידי העיניים, זורמות מהעיניים, אל רקותי, שיערי, ונספגות בסדין. שוחחנו. הקול שלי היה צרוד מישנוניות, התרגשות, ורסיסים של לב שמפריעים לקנה הנשימה. שוחחנו. אני כל כך אוהב. כל כך מתגעגע.

נדדתי לאורך שורת מקררי המעדנים, עצוב ומרגיש.

אחרי דקות טובות, ראיתי בחורה חמודה מסתובבת עם עגלת סופר.

הרגשתי, את הניצוץ הזה שלא אבד, שבחודשים האחרונים מתגבר ומשתוקק לאהבה גדולה.

כמה להעניק ולקבל אהבה מילדה אחרת. חדשה.

[ריחוף בעגלה]

ערב נעים... :)