(מומלץ, למען ההקשר, אם מתחשק, לקרוא את הרקע ברשימה קודמת... אי שם מתחת)
זהו(?). מחר תחלוף שנה מאז נסיעתי הנרגשת לארץ המגף לפגישת ורודת הלחיים שהגיעה לפגוש אותי מן היבשת הגדולה. יום וחצי הכנתי את רומא לבואה, התכוננתי בעצמי למפגש המחודש. לאיחוד שלנו. להמשך מימוש החברות, האהבה והתשוקה שלנו יחד. יום וחצי אחרי, כשהיא סוף סוף הגיעה, שעות ספורות לאחר החיבוק החזק הראשון כשראינו אחד את השניה שוב, החל להתגנב החשש ללבי שאולי משהו השתנה. אני מרגיש אותה. החשש התעצם וקיבל חתימה צורבת לנכונותו על פסגת הגשר בלילה יפהפה, בנקודה הכי קיטשית וידועה בעיר המים העתיקה והקסומה.
נסיון מגע סקרן ועורג, חיבוק אוהב, מתגעגע ומשתוקק, הפך לחיבוק חזק, אוהב ומתמוטט. הגשר קרס, התעלה רעדה, המים געשו. העיר הקסומה הפכה לאטלנטיס. שנינו טבענו בנפרד.
המשכנו לתור בארץ המגף שבוע נוסף כמתוכנן. יומיים אחרי השבר חגגנו את יום הולדתה. לא כפי שפינטזנו יחד, לא כפי שתככנתי, לא יכולתי להעניק לה את כל שהכנתי מפני שחלק מהפריטים היו אינטימיים מדי, והיא היתה מובכת. הענקתי ככל שיכולתי, והיה שקט, מאופק, מנומס מצידה. כל כך שמחתי ליום הולדתה, שמחתי בשבילה, והבטתי ברגעים היקרים שלנו יחד, סוף סוף, כשיש לנו אפשרות, חולפים, מפוספסים.
חודשים אחר אותה נסיעה ואותו השבר, נפגשנו שוב בעיר שלה, העיר הגדולה במערב היבשת. The West Is The Best. התרגשתי לראות, סוף סוף, את סביבתה. העיר שהיא אוהבת, האנשים הקרובים לה, המשרד בו היא עובדת, הכסא בו יושבת מול המסך וכותבת לי, בתי הקפה, המסעדות, המועדונים והברים שמוציאים אותה מהשגרה. והיא יודעת לנפוש, לכייף ולהתהולל... ורודת הלחיים. כמה שהיא יודעת להנות... מפזרת את הקסם והצבעים שלה בכל מקום... ואוו. המפגש הנוסף לא הוביל לפריחה. ואולי אם לא היו מנגנים את השיר המנענע, הסקסי, ובדיעבד הארור הזה, כשחיכינו להכנס למועדון, אי שם בעיר הצלצולים והאורות המוקפת מדבר, הכל היה אחר... טוב יותר. ואולי לא.
ואנחנו בקשר...
סופשבוע שעבר ורודת הלחיים טסה לחגוג עם חברים בעיר הגדולה שלנו. כשנחתה שלחה לי הודעת טקסט "(: I'm in NYC now". העיר מזכירה לה אותי. שמחתי. התקשרתי אליה. שוחחנו קצת כשהיא בעיר שלנו בלעדי ואני פה. היא שבה לעיר שלה ליום אחד, למבחן, ואתמול טסה אל הבויפרינד החדש והחברים אי שם לדרום החם. מעבר לגבול. היא תחגוג איתו את יום הולדתה. וכן נו שוב,... אני אחגוג את יום הולדתה פה בלעדיה.
שלחתי לה מכתבים בימים האחרונים. לכל מכתב תמיד מצורף שיר. קובץ תלת שכבתי עם מילים כתובות המוקדש לה. כך מאז שבעל כורחנו נפרדנו לאחר שהאהבה ניצתה בעיר הגדולה. מכתב יום יום עם שיר. והמוסיקה ששלחתי מגוונת. אקלקטית. סגנונות רבים. אבני חן יסודיות וצלילים מרתקים עדכניים. שלחתי לה חלק ממני יום יום. צלילים עם משמעות מיוחדת, מילים שרציתי להעביר לה בנוסף לכתיבה הפתוחה המשתפכת מאהבתי, והשיחות הפתוחות.
עד הפגישה המחודשת בארץ המגף, השירים היו ברובם המכריע אוהבים ובעלי ברק. לאחר חזרתנו מארץ המגף, משהו השתנה. הקדשתי גם שירים סדוקים בנוסף לשירים העולצים שאיחלתי לה, בין היתר, לסופי-שבוע נהדרים.
בחודשים האחרונים המכתבים בינינו אינם יומיומיים. אחד-שנים בשבוע.
והנה היא נוסעת לעיר הגדולה שלנו. והנה שנה של שבר מתקרבת. אז אני כותב בסמיכות. הרי משך השבוע והשבועות הקרבים היא לא תהיה זמינה.
יום טרם נסיעתה לעיר שלנו (ממש אחרי המפגש החטוף עם סטיוארט מ- Belle and Sebastian) ובהשראתו, הקדשתי לה את "Piazza, New York Catcher" מה יותר סימבולי? פיאצה, הככרות הנהדרות של ארץ המגף וניו-יורק שלנו. הפתיחה היפה: "Elope with me Miss Private and we’ll sail around the world". יום אחרי שיר של ה- Beatles שתמיד היו שמורים אצלינו לרגעים מיוחדים. נסיעתה לעיר הגדולה היא רגע שכזה. "I should have known better" נשלח, שיר הלקוח מהאלבום עם השיר שלנו "And I Love Her" ~אנחה~ בנוסף לשירים כמובן מכתב. מילים. איחולים לנסיעתה והמלצות על העיר הגדולה, תערוכות, מקומות ותזכורת ללאונג' בר APT. בשיחתינו כשכבר היתה בניו-יורק, הסתבר שלא הספיקה לבדוק את הדואר, ולא קראה את מכתביי. אמרה שכנראה תקרא אותם באיזה מחשב שתמצא בעיר.
אם איני טועה היא היתה יום וחצי בעיר שלה, למבחן, טרם טסה אתמול אל אהובה החדש. והנה שנה של שבר מתקרבת. ובנוסף למכתב שמאחל איחולים נרגשים לחופשת יום הולדתה ולאהבתה החדשה, יש שני שירים שהרגשתי צורך לפרוק כבר זמן רב. זה הזמן.
"Foolish Love" של Rufus Wainwright "אני לא רוצה לחבק אותך ולהרגיש כה חסר אונים, אני לא רוצה להריח אותך ולאבד עשתונותי. ולחייך בהילוך איטי בעיניים מאוהבות". ולמחרת "Martha". הו! מרת'ה של Tom Waits. למעשה הו! ורודת לחיים. שיר פרידה(?), שיר אהבה מפוספסת. שיר יפהפה, מדוייק, רגיש ומרגש, אוהב, חברי ומתגעגע. כש- Tom ב-Closing Time נותר לבד, בבר עם פסנתר, מנגן לעצמו לאחר שעת הסגירה, ספוג אלכוהול, עם לב שבור, גדול ומתגעגע. אתמול לפנות בוקר נגינתי את השיר לעצמי על הפסנתר שלי.
Operator, number, please
It’s been so many years
Will she remember my old voice
?While I fight the tears
?Hello, hello there, is this Martha
This is old Tom Frost
And I am calling long distance
Don’t worry ’bout the cost
cause it’s been forty years or more’
Now Martha please recall
Meet me out for coffee
Where we’ll talk about it all
Those were the days of roses
Poetry and prose and Martha
All I had was you and all you had was me
There was no tomorrows
We’d packed away our sorrows
And we saved them for a rainy day
I feel so much older now
And you’re much older too
?How’s your husband
?And how’s the kids
You know that I got married too
Lucky that you found someone
To make you feel secure
cause we were all so young and foolish’
Now we are mature
...And those were the days of roses
I was always so impulsive
I guess that I still am
All that really mattered then
Was that I was a man
I guess that our being together
Was never meant to be
And Martha, Martha
?I love you can’t you see
...And those were the days of roses
I remember quiet evenings
...Trembling close to you
די. אני חייב להתחיל מחדש.
אני אצא הלילה, אחרי סרט, לסבב ברים-לאונג'ים. אך זה לא חדש. אני יוצא מדי שבוע. אולי הלילה אפגוש מישהי...?
וללא שום קשר לזאת שאולי אפגוש הלילה, יש מעין חצי בליינד-דייט באופק, שאיני יודע לאן יוביל... נראה...
ויום הולדתה של ורודת הלחיים יתקיים השבוע. תכננתי והתחלתי להכין יצירות למשלוח. משהו ממני. ופתאום אני מתלבט אם לשלוח. השנה ביום הולדתי, חודש טרם יום הולדתה, היא התקשרה. אני רוצה לחגוג לה. ואולי המשלוח, ופתיחת שבוע חדש ומחודש, יחתמו משהו. ועם האביב תבוא פריחה מחודשת. אהבה חדשה.
ואוו. ארוך. סליחה. :)
[גשר Rialto לפני]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
