גרמופון נאיבי .....:::::: נסיון להתחיל מחדש... טרי, רענן, סקרן ומלא תשוקה. אהבה ומוסיקה. ::::::.....

לפי חודשים ספורים, כשהיה עוד שלג נפלא בחרמון, נסעתי עם חבריי מספר פעמים לפרוק אנרגיות בסקי. אני אוהב להיות מוקף בטבע (אני גם אוהב להיות מוקף במקומות אורבניים מוטרפים, הו ניו-יורק!), אני אוהב כל כך סקי. להיות מוקף בהרים עצומים, לבן, שקט, ואם אתר הסקי מכיל יערות, אני בכלל מרחף. מעין טיול מהיר בתנועות אלגנטיות. ;) אושר גדול.

הקיצר, חבר ואני הולכים לעבר הכסאות המרחפים, כדי לעלות שוב על ההר על מנת לרדת (גאוני). שני מטרים לפני הלכו בחורה ואשה. פתאום סנובורד נפל מהשמים ופספס את ראשה של הבחורה במספר סנטימטרים. הקרש לא נפל סתם מהשמים, הוא השתחרר מרגלו של גולש שהיה ישוב על אחד הכיסאות ממש מעליה בדרכו לראש ההר. הבחורה והאשה הבחינו בבורד שנחת בעוצמה סנטימטרים ספורים מהן. הבטתי בהן, לא נראה פחד או הלם מסויים, הן המשיכו לצעוד ולשוחח. ואני חשבתי "fuck, אם הבחורה היתה נעה סנטימטרים נוספים לכיוון מסוים, כשהיא מדדה עם נעלי הסקי הכבדות, כשהסנובורד צנח למעלה מעשרה מטרים חופשיים מטה, כשחשבתי על החדוּת שלו, המסה, העוצמה - הראש שלה היה מתפצח". היא היתה נופלת. הלבן היה אדום. פתיחה מושלמת ל- Six Feet Under. עמוק עמוק באדמה.

לאחרונה בסביביות אחת בלילה, אני צופה (Extra Hot למעוניינים) שוב בשידורים החוזרים של Six Feet Under. משלים פרקים שהחסרתי. סרטון הפתיחה תמיד מרהיב מחדש. לא זכור לי סרטון פתיחה כה יפהפה ומדוייק. באשר לסדרה, לעיתים יש לי השגות מסויימות, אך הן שוליות לעומת כמויות ההרגשות שהיא מותירה בי. לעיתים יש בה רגעים מפעימים, מצמררים, גורמת לחשוב. והפתיחות מקבריות, המוות כה בנאלי. קורה יום יום.

החיים כה יקרים. המוות כל כך סתמי.

פרופורציות. אסקולפיוס היקר, פתח בלוג בו נתקלתי לפני זמן מה. אסקולפיוס הפסיק לכתוב, מקווה שזה זמני. בלוג קצר עם רצון עז להמשיך לחיות, נסיונות השלמה עם הרע. מצמרר וגורם להרגיש ולחשוב. פרופורציות.

היום לפני שנה התעוררתי באטלנטיס. כבר לא ונציה. אטלנטיס. לילה מסוייט, בו פרפרתי והתכווצתי מהלם ולב מרוסק במיטה רחבה. ער משך שעות הליל, ואז, סוף סוף, מותש, שוקע קצת, נים לא נים. שוקע, מתעורר. נים ולא נים. שבריר שניה להבין שלא חלמתי (ממש כמו בסיפורים). ורודת הלחיים לא אוהבת. ואני מתפתל ומתעוות מכאב. פיזי ונפשי. בוכה וזועק, חובט עם גופי במיטה.

שלשום יצאתי למעין בליינד-דייט. שוחחנו זה זמן מה בטלפון, אני משכתי, לבסוף החלטתי כן להפגש. אני פתוח. אני מוכן לאהבה חדשה. אני משתוקק להעניק. נפגשנו. ישבנו, שוחחנו ושתינו שעה וחצי. היה נעים ונחמד, היה לנו על מה לשוחח, לא היו שתיקות מביכות. מממ... אך לצערי לא הרגשתי כי אהבה תפרח. ורודת הלחיים נותרה תקועה לי בלב. קיוויתי שלאחר אותו לילה אוכל להסיט אותה לחדר צדדי בלב. זה עדיין לא קרה. אבל אני אופטימי. שמחתי שיצאתי, שניסיתי. אני מרגיש מוכן לנסות. אני פתוח להעניק ולקבל. לאהוב מחדש עלמה מיוחדת בשבילי.

פרופורציות. מזה זמן רב מדי אני חי באופן מסויים בעבר. אני ממוסמר לרגעים והרגשות עם ורודת הלחיים. ו- Six Feet Under בכל מקום. צריך לחיות עכשיו. קדימה. עתיד. התחלות חדשות כל הזמן. כלומר, אני חי את הרגע, אני יוצא ככל שאני יכול (אגב, "נחלת בנימין הקטנה" נחמד ביותר. מומלץ לשוטט בלילה הנעים ממסעדה אל בר, לבלוס ולשתות. ואל תשכחו להביט במבנה הישן האדום עם כיפת הכסף מול הדיניץ. רסיסים מאירופה. ומומלץ להביט באור יום.), לומד משפטים, מנגן, כותב, מלחין, מפגין (בעיקר למען חבריי החיות), נוסע... ועדיין בכל מקום, בכל עת, אני מרגיש את ורודת הלחיים. את הגעגוע. וכעת כמיהה לאהבה חדשה.

ואני אופטימי. מטבעי. :)

אז ערבבתי הכל... ובכל מקרה הכל קשור באופן מסויים. החיים קשורים.

חלק מסויים מאופי הרשימה הנוכחית נוצר לאור בשורת מותו של אהוד מנור. מדהים כמה האדם כתב (ואהב), למעלה מ-1000 שירים (ואני עם מחסומי הכתיבה המעצבנים...). וגם זה מוות כה סתמי. אציין, פרט מסויים שהערכתי ואהבתי, ולא שמעתי כי ציינו אותו היום; מדי פעם במהלך נסיעותי השונות באוטו, בזפזופ בין הדיסקים לתחנות הרדיו, נתקלתי בתוכניתו ב-88FM. הוא נהג לעיתים להשמיע אמנים מן השוליים העדכניים מעבר לים ומהארץ, הערכתי זאת מאוד. מקשיב ומתעדכן, לא נח על הצלילים הישנים והנוחים. הסקרנות לצלילים חדשים זורמת בעורקים. יפה.

וגם החבר הלוויתן "מינקי" נמצא ללא רוח חיים, צף בים.

עצוב. תמיד עצוב. ומעורר הרגשות ומחשבות .

[כשהייתי בערך בן 4 פחדתי מפרח חמנית ענק שהיה בסלון של סבתי. כבר שנים שאני אוהב חמניות.]

שיהיה יום נפלא! תאהבו! :)