גרמופון נאיבי .....:::::: נסיון להתחיל מחדש... טרי, רענן, סקרן ומלא תשוקה. אהבה ומוסיקה. ::::::.....

(מומלץ, למען ההקשר, אם מתחשק, לקרוא את הרקע ברשימה קודמת... אי שם מתחת)

ורודת הלחיים חוגגת היום עשרים ושלושה אביבים. היא נולדה באביב, ורודת הלחיים. היא באה בצבעים, היא מפיצה את הצבעים שלה בכל מקום. כמו השיר הראשון שהקדשתי ושלחתי לה בדואר, אי שם כשעוד אהבנו יחד, She's A Rainbow. מאז הוקדשו ונשלחו כ- 260 שירים.

וממש כעת היא חוגגת עם הבויפרינד החדש. טסה אליו לפני שבוע לחופשת אביב ויום-הולדת. אני נדהם שחלפה כבר שנה, מאז חגגנו יחד, לא כפי שהיינו צריכים לחגוג, את יום הולדתה. אני כל כך רוצה להיות איתה עכשיו. לחגוג איתה. לשמוח בשבילה ויחד איתה. להביט בעיניה הגדולות, להקשיב לצחוקה המתגלגל והפרוע, להביט, ולהריח את השיער שלה, הצוואר שלה... לשוחח... ללכת... לשתוק בשקט נעים... לרקוד... להתרגש... להיות יחד... שתאפשר לי לאהוב אותה. להביט בה כפי שיכולתי פעם, באהבה, בהערצה ובתשוקה, ולא להרגיש שהיא מובכת ומעוצבנת ממבטי האוהב. שתביט בי, תאהב אותי. הדדי.

והעיניים שלה כשהיא מתנשקת איתי... התנשקה... נשיקה ראשונה...

אז לא. כרגע היא חוגגת שם עם הבויפרינד וחברים. ואני חוגג לה פה בלעדיה.

שלחתי לה מכתב. אני עומד להתקשר אליה. אני מניח שהתעוררה כבר, אל הצהריים מעבר לים. לאחר ליל הוללות. והיא יודעת להתהולל ולחגוג, ורודת הלחיים. כמה שהיא יודעת. ~אנחה~

כבר לא שמעתי ממנה שבועיים. מהרגע בו נחתה בעיר הגדולה שלנו, ניו-יורק. היא שלחה לי הודעת טקסט בטלפון הנייד. הכריזה שהגיעה לעיר שלנו. אני התקשרתי, שוחחנו, שמחתי והתרגשתי בשבילה שהיא שם. גם אם בלעדי. היא חגגה בעיר ארבעה ימים, טסה חזרה לעיר שלה, למבחן. שלחתי לה מכתב שמאחל הצלחה. ולאחריו מכתב שמאחל חופשת יום-הולדת נהדרת אי שם בדרום מעבר לגבול. והיא נסעה. שם כבר למעלה משבוע. בשבוע הבא תחזור אל ביתה, אל העיר שלה. תצפה לה בבית חבילת יום הולדת. ממני.

יום ההולדת שלי חל חודש לפניה. בשנה שעברה היא שלחה לי חפצים שהביעו אהבתה. אסופת שירי אהבה של משורר דגול, וסרט אהבה עצום. כשנפגשנו חודש אחרי, ליום הולדתה, אחרי שהכל קרס, לילה לפני ששבנו פרודים, כל אחד לארץ שלו, היא נתנה לי מחברת גדולה, עם מילים שלה, צילום שלה מנשקת, שפתיים נוצצות, ושרבוט קריקטורות קטנות שלנו. רצתה שאכתוב במחברת שלה. שאמשיך לכתוב. היא סחבה איתה את המחברת הגדולה ממעבר לים ואז משך כל הטיול, עד שהעניקה אותה לי. כבר אחרי שנשברנו. היא חשבה עליי לפני שנה. היא יצרה.

כשאמרה לראשונה שהיא כבר לא. אמרה שהיא עדיין אוהבת. אך אוהבת שונה. כשקרסתי בדמעות ומלמלתי שאינה אוהבת יותר. התעקשה שאוהבת. אוהבת שונה. ואני נשברתי, אחת מהמחשבות החזקות ביותר אותו הרגע היתה: "אני יודע שאת מתכוונת שאני עדיין חשוב לך, אבל אין לך תשוקה אלי". תשוקה לא רק מינית. אלא "תשוקה לקיום". תמיד אמרתי לה "I Have a Passion For Your Existence". וכך הרגשתי תשוקה עזה לעצם קיומה. שמחה והתרגשות מכל דבר קטן וטוב שעשתה או חוותה ביומיום. סקרנות אוהבת שאינה יודעת שובע.

השנה לא שלחה לי חבילה. היא התקשרה. התרגשתי כשהתקשרה.

בשבוע הבא היא תחזור אל ביתה בעיר גדולה אחרת, אי שם מעבר לים. תצפה לה חבילת יומהולדת שמחה ויצירתית ממני. יש בי תשוקה לקיוּם שלה.

יחד עם הכנות חבילת יום-ההולדת היצירתית (באמת. כיף ליצור!), הרגשתי במשך השבוע נינוחות מסויימת. כלומר באופן יחסי. נראה שההתרגשות והמתח לפני נסיעתה לניו-יורק, שחלפה לאחר נסיעתה, ההתרגשות והמתח לפני נסיעתה לדרום לחופשת יומולדת ופגישת הבויפרינד, שירדה במקצת לאחר נסיעתה, פריקת השירים שהקדשתי ושלחתי לה טרם נסעה, בדיוק שנה אחרי הקריסה הראשונה, השקיטו באופן מסויים את הבערה והסערה בפנים. ואני מרים קצת, סוף סוף, ידיים.

והיה לי מעין בליינד-דייט השבוע... גם אם לא הרגשתי ניצוץ, הרגשתי חופשי ויצאתי.

ואני מביט בעלמות חן ברחוב, ובברים. לפעמים אוזר אומץ וניגש.

ואני אפגוש מישהי שאחוש, גם כלפיה, תשוקה לקיוּם שלה.

אני אתקשר עוד מעט אל ורודת הלחיים, אאחל לה מזל טוב ואוהב.

[גם Garu חוגג ל-Pucca, ורודת הלחיים שלו, יומולדת. בלעדיה.]

[ורודת הלחיים מפזרת את הצבעים שלה בכל מקום]

לילה טוב...:)