גרמופון נאיבי .....:::::: נסיון להתחיל מחדש... טרי, רענן, סקרן ומלא תשוקה. אהבה ומוסיקה. ::::::.....

יום חמישי שעבר, אחר-הצהריים, חבר, סטודנט לאמנות, ואני קבענו לצאת לשוטט בין גלריות אמנות בתל-אביב. שעה טרם שעת השין, בעודי משוטט בסופר עם עגלה, ידידה טובה מתקשרת אלי: "תום69, אתה חייב לבוא איתי הערב אל ישוב עם שִיק כפרי, פה ממש קרוב. חבר של ידיד שלי, הוא יבואן, בין היתר, של מוצרי מין לחנויות הגדולות ברשת ומחוצה לה. בישוב הקטן ממוקם המחסן המסודר שלו והוא יעשה לי הנחות חצי מחיר. כלומר במקום ויברטור רולס-רויס עם ברבור שינקר לי בעדינות את הדגדגן (טוב נו, היא לא איזכרה ניקור, אני הוספתי) בעלות 1,200 שקלים זה יעלה 600 שקלים בלבד! אני לא רוצה ללכת לבד. אתה חייב לבוא איתי!".

מממ... ואני חוכך בדעתי: "אמנות או מחסן מוצרי מין עם בחורה... אמנות או מחסן מוצרי מין עם בחורה". ואני כמו חבר טוב וחננה: "ידידתי האהובה, אני מתנצל אבל קבעתי עם החבר ללכת לסבב גלריות בת"א, אני לא רוצה להבריז לו". היא: "נו! אתה חייב לבוא, הוא מגיע למחסן היום, הוא לא יהיה שם מחר". אני: "מצטער מתוקה, תאמיני לי שהצעתך מפתה מאוד מאוד, אך לא נעים לי להבריז". איחלתי לה בהצלחה ושמחה גדולה בשופינג. סקרן אותי, מפתה להיות נוכח במחסן מוצרי מין, עם שפע, רק עם ידידה, ולא סתם בחנות סליזית מוצפת בגברים חרמנים ושעירים.

הגעתי הביתה, פרקתי את הסלים, ובדיוק הסטודנט לאמנות מתקשר, אומר שסוף סוף נחה עליו המוזה, ושואל אם אכפת לי לדחות את סבב הגלריות למחר, שישי. אני אוהב אמנות. אני סקרן ומרוגש למצוא יצירה שתרגש אותי. שתשקע לי בבטן. תותיר חותם. כשאני בעיר הגדולה, ניו-יורק סיטי שלי, אני חורש מוזיאונים וגלריות. מתהלך מהופנט בין ההאנגרים והגלריות בצ'לסי. הו גלריות בצ'לסי! אך ידידתי התחננה שאלווה אותה אל הישוב הקטן, ואהיה מוקף במין שזועק מהמדפים. חככתי בדעתי שבריר שניה ועניתי: "טוב, אז נלך מחר". התקשרתי אל ידידתי היקרה לבשר לה כי אנחנו הולכים לבקר את הברבור המענג.

נסעתי לעיר שלה, אספתי אותה, ונסענו אל המחסן השמח.

הגענו. נכנסנו אל מבנה קראוון לבן ויפה, מוקף עצים, שדות ושקט. בכניסה משרד קטן, כסא, מחשב, צג LCD, מדפסת משוכללת, Fucks, אופס, בעצם סתם פקס. אריזת dvd אחת ליד המקלדת הסגירה שלא מדובר בסתם משרד, או שאיש העסקים אוהב לאהוב עצמו בין הדפים. לחיצות ידיים, שלום שלום, בחור נחמד עם קצת גִיק היי-טק שִיק, והדלת הפנימית נפתחת. חדר לבן, מסודר, מכונת ניילון-ואקום (לא למטרות כחלחלות, יא סוטים), שורות מדפים לבנים, מהרצפה ועד התקרה, ומכל מדף מציצים בנו סדרות זהות, אדירות, של איברים זכריים חיזריים אימתניים, כחולים, סגולים, ירוקים, כתומים, אדומים, שקופים, שחורים, ובנות מעורטלות קורצות לי מעטיפות סרטי dvd.

יהיה מעניין.

משך שעה וחצי ידידתי היקרה ואני בודקים, בעזרתו ובהדרכתו הסבלנית של הברנש, איברים ביוניים אימתניים יותר ואימתניים פחות; ענק גדול ומסתובב, עם פנינים, בלי פנינים, עם קופיף\דולפין\דביבון, בר מזל, שיתידד עם כפתור הקסם הקטן, קרחון שקוף, שחור אטום, רך, קשה, דמוי אבר גברי אמיתי מסיליקון רך שמעניק תחושה של עור אדם עם אשכים, כיפה וכל האבוג'רעס, ומשהו שנראה כמו פסל אמנותי פופ-ארט כחול-שקוף-זוהר ומרהיב, אחד עם פנס כחול בקצה כדי להאיר את הדרך, פרפרים, שלטי רחוק לביצים (לא חופש ולא של קינדר) רוטטות ולאיברים ביוניים כולל שלט שיכול לשלוט על שניהם בו זמנית(!), שמני גוף בצבעים וטעמים שונים ועוד ועוד ועוד. ערב רב של צורות, גדלים ותנועות פוטנציאליות. אה כן, והיה שם ויברטור בעובי קילומטר, טוב נו משהו כמו 15 סנטימטר, עובי!, הצבוע כתום, שהברנש נשבע לנו שהוא ראה בחייו, מולו, פנים מול פנים, עלמה שהתידדה עם המפלץ. כן. עד הסוף. הוא הוסיף שגובהה היה מטר שישים. אמאל'ה!

גולת הכותרת  היה "הברבור הדיגיטלי". הנה מספר פרטים: מדובר בויברטור מסדרת הרולס-רויס עם מנגנון שליטה דיגיטלי, עם צג LCD המציג עוצמה, גלי פולסים משתנים ומהירות, בבסיסו טבעת של גוּלוֹת (בנות, הייתי אלוף גולות ביסודי! לתשומת לבכן. מממ... אתן יכולות לקרוא להן "פנינים", אך אני מעדיף לקרוא "פנינים" לענק שאעניק לצווארכן הענוג :)) מתכת המסתובבות ומעסות בנעימים את פתח הנרתיק, גוף הויברטור מדמה צורת איבר מין גברי שמסתובב ומעסה את עומק הנרתיק, ניתן להפוך את כיוון הסיבוב. הפעולות נשלטות ע"י מנגנון דיגיטלי בעל שבע מהירויות. על בסיס האיבר מותקן מנגנון רטט עצמאי בדמות ברבור (סוף סוף הגענו לברבור!), לגירוי ישיר של הדגדגן, גם הוא נשלט דיגיטלית, כמובן, וכולל ארבעה מצבי רטט שונים. גבירותיי ורבותיי, צג LCD! הזין הביוני עולה בחנויות הסקס ה"אמיתיות" בסביבות 1,200 ש"ח, ברשת בסביבות 850 ש"ח, לנו, אהמ, כלומר לידידתי, הברבור העתידני, סליחה מסתבר שהעתיד הוא עכשיו, בגלל שמכירה את חברו, יעלה 600 זוזים.

חברי הבנים, אני חושב שסיימנו את תפקידינו על הכדור ונראה שבגלקסיה בכלל. החייזרים ניצחו!

["אני הברבור הדיגיטלי! הכירוני! נסוני! גע גע גע"]

כאמור, במקור ידידתי החרמנית הגיעה למקום על מנת לרכוש את הפלא הורוד והתעשייתי, הברבור הנ"ל, אך אחרי בחינה מדוקדקת של עשרות איברים תעשייתיים שונים גמרה בדעתה, במקום אחד, לקחת הביתה ולאמבטיה ארבעה זייניים מאושרים מסוגים שונים, גם הם בחצי מחיר. שווה.

יצאנו לאוטו שלי, מוסיקת היפ-הופ גרוּבית פאנקית משובחת של Edan (מתוך "Beauty and The Beat" שמערב גרוב וסול עתיק וחדש. מרהיב.) ברקע, נוסע אל עבר ביתה. היא החלה לפשפש בשקית ההפתעות, ואני צעקתי יוריקה! זוכרות את דמוי הזין עם כל האבוג'רעס?! ודאי שאתן זוכרות (וגם אתם בנים). הקיצר התפלץ כולל בבסיסו, מאחורי הביצים המרשימות, פלסטיק עגול שנדבק, משהו כמו "פומפה", כמו הסל מפלסטיק, עם כדור הספוג, שלילדים רבים היה שניתן להצמידו בחדר לדלת, חלון משקוף וכו'. הקיצר לזין היה כזה. נצמד. כלומר, את הדבלול המאושר ניתן להדביק באמבטיה, על החלון, על מקרר, מדיח כלים, מכונת כביסה (ואוו עם הסיבובים שלה זה יכול להיות גאוני! יוריקה! אני אציע לידידתי לנסות!) ועוד ועוד, הקיצר, בנוסף ליכולת ההצמדות לכל הברנש היה כמו אמיתי, כלומר טיפה מתדלדל. כשהדבקנו אותו לניסוי בעודינו במחסן, תנודותיו הזכירו לי את בובות הכלבים מנענעי הראש שאנשים מסויימים מניחים על הדשבורד באוטו. אחרי שזעקתי יוריקה, נטלתי הזין תוך שאני נוהג, והדבקתי אותו על הדשבורד שלי. הזין האימתני נדנד את כיפתו משך כל הדרך. קיוויתי פעם ראשונה שיעצור אותנו שוטר. יהיה מבדר. למרבה הצער לא עצר, אז כדי לשעשע את האנשים ברמזור - הדבקנו אותו על החלון. מבריק!

הקיצר היה ערב מרתק, מחכים ומצחיק.

בנות חגגו מיניותכן לבד ו\או איתנו!

כולי קנאה על האפשרויות האדירות שניצבות בין ירכייכן בדרך אל ה- multiple אושר.

במחסן הזימה נחו להן שתי פותות סיליקוניות ורודת שלא משכו אותי יותר מדי.

זהו. כאמור, כולי קינאה ועם זאת מאושר בשבילכן. מאוד. :)

מממ... אחרי שעה וחצי יחד עם הברנש הוא הסכים להעניק סיור והנחה במחסן הזימה המסתורי לחברינו הקרובים, או יותר נכון חברותינו הקרובות. עלמות יקרות - נצלוּני! ברבור בחצי מחיר. אני יודע את הדרך לאגם... )

בנות חגגו מיניותכן לבד ו\או איתנו! :)

נ.ב

אני מחבק...

אז חמישי בערב לא הסתובבתי בגלריות, אך בשישי בבוקר חוויתי, סוף סוף, את "הפתרון האינסופי", תערוכה מעוררת מחשבה ומרגשת, בעלת שם רב משמעות, של סיגלית לנדאו בבית הלנה רובינשטיין שבתל-אביב.

סיגלית יצרה מייצג אדיר במימדיו המתפרש על שלוש קומות. היא יצרה עולם עם תחושה אפוקליפטית של עולם אנושי שכילה עצמו באמצעות כוחו. כעת תחושה של דמויות ניצולים המנסים לתקשר ולהתחיל מחדש אחרי החורבן. התחלה ראשונית, פרימיטיבית. העולם מסביב מאובן. המלח והקורוזיה אכלו ועיכלו כמעט כל זכר. תחושה עצובה, אחרית הימים, אך גם התחלה מחדש של הניצולים הבודדים. היא יצרה עולם טוטאלי בו שהיתי פיזית משך שעתיים אך התהלכתי איתו בתוכי בצהרי שישי של תל אביב השוקקת.

סיגלית השתמשה בים המלח ובאיתניו כזירת עבודה מרכזית המעניקה פשר ומשמעות ליצירה. מחד ים המוות, המלח והכורוזיה איכלו וגם שימרו. מאידך מקום מרפא, מאפשר ציפה חופשיה ומרהיבה, כפי שיוברר בהמשך. 

בקומת הכניסה:

ראש כבש מפלצתי מונח על צידו, כמעט נושק לתקרה הגבוהה, מעין קורבן שהפך לפסל אליל (בהמשך נראה ששובט להעתקים קטנים שמשמשים מוצר-חי לייצור כפכפים).

פסלי אדם עירומים, מעוותים וצבעוניים. זוג מצוי בכניסה, למרגלות ראש הכבש המאיים, האשה לצידו של הגבר ישנה בשק שינה כשראשה מונח על לוח חרוט בכתב יתדות קדום. הגבר עומד על ברכיו, מגורה וזקור איבר. בגבו התחתון נעוצים פרושים חצים ארוכים וצבעוניים, הוא מדמם, כמעין טווס גאה ייצרי מעונה ומובס. מדמם על ברכיו ומביט בה.

כן גלויות גלילי שגבישי מלח דבקו בו, כמו נותר אחרי החורבן. אופניים שהתאבנו גם הם על-ידי המלח. הטבע גובר.

מסך גבוה המראה בסרט את האמנית עומדת עירומה על אבטיח בתוך ים-המלח ומרחפת איתו מעלה מטה. המצלמה נמצאת בתוך המים. המרקם על המסך רך. כמו ציור.

מהעבר השני, על מסך המצוי על הרצפה, סיגלית ודמות נוספת חורטות בחול בידיהן קווים מתפתלים, לאורך חוף הים התיכון, אחת אל עבר השניה, נפגשות, ממשיכות, יוצרות יחדיו מעין שמיניות אינסופיות. מעין סליל DNA אינסופי.

בקומה העליונה:

הר געש אדיר שפסגתו בוהקת בירוק זוהר. לפניו שתי נשים ערומות נושאות סלים עגולים בוהקים בכתום על גביהן.

מאחורי ההר תאי טלפון מנותקים, שירים משורבטים עליהם בטוש שחור (פרי עטו של המשורר אורן אבידן). בצד דמות כפופה מנסה ליצור קשר דרך שפופרת טלפון. מעין שריד אחרי ההתפרצות.

פסל ילד יצוק נחושת, יושב על אבטיח, השותה מי מלח שנובעים מעיניו, ניגרים על ידיו, והוא שותה.

מסך ענק לצד הר הגעש העצום עליו מוקרן "Dead See" (כמו מת רואה). מבט מלמעלה על רפסודת אבטיחים עגולה בים המלח. סיגלית שוכבת בין שתי שוכבת עירומה על צידה. צפה. אוחזת בהם ומצביעה אל עבר קבוצת אבטיחים פצועים, אדומים כדם. רפסודת האבטיחים נפרמת אט אט. ספירלה. סיגלית ממשיכה לאחוז. עפה עם תנועת הסליל שנפרם. מסתובבת. אט אט. מראה יפהפה. מהפנט. לבסוף נמשכת לתחתית המסך. נעלמת. אבטיחים אחרונים מסתובבים ונעלמים גם הם. מהפנט. צפיתי בסרט הקצר מספר פעמים ברצף ושבתי אליו לאחר שיטוט נוסף. חלומי. מהפנט.

["Dead See"]

טנדר אכול חלודה. ריק. בתוכו מוקרנת זווית נוספת של סיגלית ורפסודת האבטיחים הנפרמת.

בקומה התחתונה הבוהקת לבן:

בתוך כלוב שקוף נאסף גז הכבשים כשבמרכז דמות אדם אוחזת בכבש מהנהן. טובעים בגז לבן. טובעים מעודף צריכה, ניצול, תאווה לעוד ועוד. הגז למעשה עשוי סוכר "שיערות-סבתא" מצוי בתא עם אקלים מווסת, רמז לקניונים המצויים בכל מקום. מחוץ לכלוב הזכוכית סדרת ראשי כבש קטנים, מעובדים לכפכפים שנארזים בשקיות פלסטיק ונטענים על טנדר, האכול גם הוא מקורזיה. קופסאות הנעליים שהועמסו עליו ממוספרות  38 עד 45. ימי מלחמת העולם השניה, בתוכו מוקרנת זווית נוספת של יצירת השמיניות האינסופיות על החוף.

[צילום: רענן כהן, NRG. (לדעתי היא יפה יותר טבעי מאשר בצילום המבויים פה...)]

מאחורי הכלוב פסל אשה עירומה כפופה שראשה נבלע בתוך קופסת נעליים, גבה העליון פעור, מדמם, ועובר נגלה מתוכו.

בצד זוג שגבו מופנה אל הצופה דוחף סלע צבעוני. כף ידו השמאלית של הגבר כוללת טפרים חדים של בעל-חי. מבין רגליה של האשה ניגר ספק דם, ספק שיליה או חבל טבור עבה.

[צילום: רענן כהן, NRG. (כנ"ל...)]

לצדם ביצה לבנה ענקית, חרוטה באותו כתב יתדות קדום.

מעל, הכל:

בתום גרם המדרגות שמצוי מעל הקרנת החוף שבקומת הכניסה ניצבת שורת מגיני מלחמה ודמות של אשה ערומה ללא ראש, אוחזת על כתפה השמאלית גוף זכר קטן היושב עליה. חצי הטווס נעוצים בישבנו, הוא מדמם, איברו זקוף. גם הוא קטוע ראש. ספק אם האוחזת בנה הנדון לכליה.

לא לכל הפרטים בתערוכה היתה עוצמה זהה, אך העולם השלם שיצרה סיגלית לנדאו, מנותק וטוטאלי, היה עוצמתי, מעורר מחשבה ומרגש. חבל שהחמצתי את תערוכתה הגדולה הקודמת מלפני שנתיים-שלוש "ארץ". זכורה לי תוכנית הטלווזיה "דוח אינטימי" משנת 2001 שהאורחת והעורכת היתה סיגלית לנדאו. הופנטתי כבר אז מול המסך. מסקרן ומרתק.

מממ... ואחרי האמנות והמילים אתוודה... בעודי מביט בה מרחפת עירומה בתוך המים, ממש מולי, חלפו בראשי גם מחשבות בלתי טהורות... נו, תאשימו את מחסן הזימה מערב חמישי. :)

כאמור ברשימונת הקודמת סופהשבוע שחלף היה אקטיבי, כייפי ומעניין מלבד שעה וחצי במחסן זימה, זין שהתנדנד על הדשבורד בעודי שואט בכבישי השרון ו"הפתרון האינסופי" קיפצתי בין לאונג', הופעה, בר, שיחות עמוקות, שיטוט בתל-אביב שטופת שמש, ובאיזור ירוק ויצירתי מחוצה לה... וכעת מוזר, קצת חום ושפעת, אך החום יורד. אני אופטימי.

לילה טוב חלומות פז. :)

נ.ב

אם תחלמו על ברבורים ביוניים - זו לא אשמתי!