גרמופון נאיבי .....:::::: נסיון להתחיל מחדש... טרי, רענן, סקרן ומלא תשוקה. אהבה ומוסיקה. ::::::.....

(מומלץ, למען ההקשר, אם מתחשק, לקרוא את הרקע ברשימה קודמת... אי שם מתחת)

מממ... מזה שבוע מין דיאלוג חברי, רגשי, אוהב, עמוק ונוגע בין ורודת הלחיים לביני...

מבוא קצר; ורודת הלחיים חגגה את יום הולדתה לפני חודש וקצת. טסה מהעיר שלה, שביבשת הגדולה מעבר לים (The west is the best), אל הבויפרינד החדש Way down south (גם איתו כך קרה, היחסים הם ממרחק, אך קרוב באלפי מיילים מן המרחק שלה אליי). לחגוג איתו. שבועיים. יום לפני שטסה אליו, חזרה אל ביתה מחופשה קצרה בניו-יורק, העיר הגדולה שלנו.

חודש שעבר, יום הולדת לורודת הלחיים, וציון שנה לקריסה שלנו מעל לתעלה בעיר קסומה. פרקתי שירים, הקדשתי ושלחתי לה טרם נסעה, בדיוק שנה אחרי הקריסה הראשונה. הכנתי חבילת יום-הולדת יצירתית. לקח זמן. תעצומות. הרבה. נהנתי ליצור. שלחתי אל ביתה, חבילה תמתין שתשוב. ההתרגשות והמתח לפני נסיעתה לניו-יורק, שחלפה לאחר נסיעתה, ההתרגשות והמתח לפני נסיעתה לדרום לחופשת יומולדת ופגישת הבויפרינד, שירדה במקצת לאחר נסיעתה, פריקת השירים שהקדשתי ושלחתי לה טרם נסעה, בדיוק שנה אחרי הקריסה הראשונה, השקיטו באופן מסויים את הבערה והסערה בפנים. המשכתי להרים, סוף סוף, ידיים.

אפילו דייט פה ושם. מביט בעלמות אחרות. משתוקק לחברוּת ואהבה חדשה.

התקשרתי לאחל מזלטוב ואהבה ביום הולדתה, תפסתי אותה באמצע ארוחת ערב. השיחה היתה קצרה.

ורודת הלחיים שבה לאחר שבוע וחצי אל ביתה. שלחה מכתב עם פרטים מסויימים על הטיול. על העיר הגדולה. על הדרום. הודתה על הטיפים ששלחתי לה לפני שביקרה שוב בניו-יורק. כתבה שאהבה את "Martha" של Tom.

נזקקתי לזמן על מנת להשיב. הבערה. המחנק. הגעגוע. היא עם אחר.

כתבתי מכתב ארוך. על השבועות שחלפו. על טירוף הבחינות. הוללות לילית. מחסן הזימה ואנקדוטות משעשעות. יום השואה. על הימים בהם היתה בעיר הגדולה שלנו, בהם חשבתי. עליה. ורודת הלחיים, בעיר שלנו. בלעדי. וכמה אני משתוקק ללכת איתה בלוֹקים אחר בלוֹקים. לדבר. התייחסתי גם ל"מרת'ה". שמחתי שאהבה את השיר. התייחסתי למילותיו. שיר גדוש באהבה, חברות וגעגוע. טעון במשמעויות אישיות. וגם חבילת יום-הולדת מושקעת, הסתבר ברישום באתר הדואר, הגיעה אל מעונה.

אך לאחר נחיתת המכתב במחשב ונחיתת החבילה בחדרה, ולא שמעתי מורודת הלחיים שבוע.

חשבתי שדי... הבנתי. לא הופתעתי. לא נעצבתי יותר ממה שהייתי.

ואולי כמו ש-Beck שר "I'm tired of fighting, fighting for a lost cause".

שבוע אחרי. מכתב.

נשלח בשישי לפנות בוקר. קראתי אותו כשהתעוררתי בשעות הבוקר המאוחרות.

מכתב שפצח בשבוע דיאלוג חברי, רגשי, אוהב, עמוק ונוגע בין ורודת הלחיים לביני... לא ציפיתי. הפתעה נעימה.

ורודת הלחיים פותחת בהתנצלות על הזמן... מודה כי אין לה תירוצים ופשוט זקוקה היתה לסדר את המחשבות.

מכאן מכתבה נע לכיוון לו לא ציפיתי. ורודת הלחיים הודתה לי על החבילה, על ברכות היומולדת הכנות והאוהבות, על המתיקוּת ועל השקעת המחשבה וההתחשבות הרבה בה. הדגישה שהיא מרגישה צורך לומר כמה היא מעריכה אותי כחבר (היחסים שלנו מבוססים על חברות רגשית עמוקה) וכמה היא לא מציינת זאת מספיק. הוסיפה "You are one in a million Tom69", ואני קורא ומסמיק בחדר.

המשיכה לעדכן על הלימודים שלה, תוכניותיה לקורסים מסויימים בקיץ (אותו עד היום הקדישה להוללות ברחבי הגלובוס) ופצחה בנושא המשמעותי הבא שמתקשר באופן מסויים לפתיחת המכתב.

ורודת הלחיים החלה לספר שלאחרונה היא חשה בתסכול ופליאה. היא ביקשה שאני, כחבר קרוב (והרי תמיד היינו חברים קרובים, התחלנו כחברים קרובים ומשם ניצתה אהבה) אנסה לשפוך אור על שקורה לה. היא כתבה שהבויפרינד (בר המזל) לא יצר קשר מזה כשבוע וחצי (כזכור, גם הוא מתגורר די רחוק ממנה, אם כי קרוב ממני). לא מכתב, לא טלפון, לא הודעות טקסט. כלום. והיא התקשרה, השאירה הודעות לאימו. ואין מענה. הסתבר לי כי במהלך החודשים הספורים שהם ב"קשר רחוק" כבר היו מספר פעמים בהן לא התקשר או יצר קשר בדרך אחרת משך תקופה די ארוכה. היא שם והוא במקום אחר. הרי כדי להחזיק יחסי אהבה רחוקים בחיים חייבים לתקשר. מי כמוני יודע. איתה. היא כתבה כי הוא התנצל בפעמים הקודמות, אמר שאין לו תירוץ. ושיוברר כי ורודת הלחיים אינה טיפוס שזקוק לטלפון כל שניה, היא לא "מוּשית" (אני יותר "מוּשי" ממנה, תמיד השתעשענו מזה), היא זקוקה ונותנת מרחב. אך נתק של שבוע וחצי הוא ארוך. ודאי שהוא מתקיים שבוע וחצי אחרי שחזרה מחופשה של שבועיים עם בר המזל. הוא יכול אפילו להתקשר לומר שעסוק, משהו. אך הניתוק המוחלט ואי הוודאות תסכלו אותה מאוד.

ואז החלה בכתיבתה להתייחס אלי, אל היחסים הרחוקים (תרתי משמע) שלנו... בימיהם האוהבים והסוערים.

היא כתבה לי שהיא מנסה לפעמים לחשוב "ככה זה גברים", אך ציינה כי היא יודעת שזה טפשי. והדגישה בגדול ש"אתה", כלומר אני, לעולם לא הייתי כזה. ופירטה על השקעתי היומיומית. על המכתבים היומיומיים, השירים התלת שכבתיים שהוקדשו ונשלחו יום יום. יום יום. טלפונים. התכתבויות יומיות על גבי שעות בתוכנות מסרים. הודעות טקסט אוהבת בטלפון נייד ועוד ועוד. כתבה על חשיבות ההדדיות במיוחד בקשר מרחוק. כתבה כי ביום ראשון ימלאו שבועיים לנתק. אז תנתק עצמה ממנו.

היא חתמה את המכתב במילים: "אני ממש זקוקה לדעתך כבחור וכחבר. איני יודעת אם תרגיש לא נוח להתייחס לנושא, אני מקווה שתוכל לעזור לי" והוסיפה "תודה בשביל כל מה שאי פעם עשית, זה לעולם לא נלקח כדבר מובן מאליו". וחתמה את שמה (הכל באנגלית, כמובן :) באנגלית היא "Pink Cheeks", כך אני קורא לה. :)).

... ואני קורא את המכתב... מרגיש חברוּת ואהבה אל ורודת הלחיים... חש כעס על הבויפרינד בשמה... מרגיש קצת משונה, קצת נבוך, ולא יודע כיצד להרגיש כשכעת משווה באופן מסויים את יחסיה הרחוקים עם הבויפרינד אל יחסיה הרחוקים איתי... גם מוחמא ומתרגש ממילותיה החמות.

חשבתי על המילים שלה. על הרגשות שלה כעת. על הרגשות שלי. על העבר שלנו הקסום ועל העבר הקורס מעל התעלה והמשכו. על הווה. על הקשר החזק בינינו. על החברוּת. על האהבה. לקח לי זמן לכתוב. כתבתי מכתב ארוך, שלבסוף נשלח בשבת לפנות בוקר שעון ישראל.

הודתי לה על מילותיה החמות והנוגעות. לכבוד ולעונג לי ליצור ולהעניק בין אם דברים שאינם בחומר ודברים שבחומר. ואכן בתקופה הארוכה בה אנחנו ביחסים, גם כשאופיים השתנה לטובה או לרעה, המשכתי תמיד להעניק. התייחסתי במכתב אל לימודיה, אל לימודיי ואל היומיום ועברתי לסוגיית "ענייני הלב"...

פתחתי בכך שאיני מכיר את כל הצדדים, הנפשות ואופי היחסים שלה ושל הבחור החדש. לכן אני מרגיש אי נוחות מסויימת לבקר מישהו אחר ואני יכול להעיד על עצמי ולכתוב את מחשבותיי והרגשותיי, כפי שביקשה.

כתבתי שהדדיות (המילה היפה "Mutuality" שתמיד מזכירה לי אותה) היא כה חשובה ביחסים. כל סוג של יחסים. אך עם זאת אני חושב שזה בסדר גמור ואף מובן לעיתים שצד מסויים משקיע באופן מסויים יותר מהצד השני. יכול לקרות מצב שצד אחד פתוח יותר רגשית מהצד השני, ובאופיו מעניק יותר (כך גם ביחסינו, אני מטבעי מעניק מאוד, פתוח רגשית וקשוב, היא קצת יותר עצורה. זה בסדר.) אך כמובן שצריך להיות איזון מסויים. הדדיות היא חובה. ודאי שחובה ביחסים בשלט רחוק. ורודת הלחיים במכתבה הקודם, שפתח את הנושא, כפי שפירטתי מעל, נגעה ביחסים שלנו. בעבר ובהווה. לפתע משווה באופן מסויים וזהיר את אופי היחסים הרחוקים עם הבויפרינד ליחסים הרחוקים איתי. "בימי הזוהר". במכתבי נגעתי באופן מסויים בתפיסתי והרגשתי כלפי "אהבה בשלט רחוק", שמן הסתם נסיוני באהבה כזאת היה איתה. כתבתי על הרגשת האהבה העוצמתית שלא פחתה למרות הזמן והמרחב. על החברוּת, התשוקה, האהבה, הסקרנות שאינה יודעת שובע, אני מרותק, על השמחה הזורחת כשאהובתי מספרת לי על אירוע קטנטן שעשה לה חם ונעים במהלך היום, על שמחה זרחנית כשמתחילה קורס או חוג חדש ממנו היא נהנית (למשל כשורודת הלחיים לקחה קורסי ערב בקיקבוקסינג. היא כזאת Powerpuff Girl) או יוצאת לחופשה, שמחה על החופש שלה, על חייה המלאים והעשירים, וכל כך הרבה רגשות שמציפים - שניסיתי פעם לנסח למענה את כל בליל הרגשות הכביר והמציף הזה כ"Passion for Your Existence". תשוקה לקיוּם.

כתבתי על כך שליחסים רחוקים יש אופי די מיוחד. הדדיות נחוצה. ליחסים רחוקים יש אופי ייחודי. הם דורשים אמונה חזקה בעצם האהבה. להמשיך לאהוב את אהובתי כשהיא רחוקה, ולהאמין כשכאשר, סוף סוף, תפגשו שוב, פנים מול פנים, תגשימו ותקיימו את אהבתכם. יחד. פנים מול פנים. האמונה הכבירה והייחודית הזאת חייבת להתקיים על מנת לשמור על החיוּת של היחסים הרחוקים. על החיוניות.

אז המשכתי לכוון באופן מדוייק יותר לאופי הבעיה שלה עם הבויפרינד...

כתבתי כי כשאני מרגיש את אותה תשוקה לקיוּם, על כל משמעויותיה שפירטתי קצת מעל, אני מרגיש אהבה וגעגוע כה חזק שאני עומד להתפוצץ. אני מרגיש זאת פיזית. אני שותה בסקרנות כל שהיא אומרת, כל שהיא כותבת, אני מרגש ונלהב להקשיב לקולה כל כך שבעיניי נקוות דמעות שמחה קטנטנות. אני מנסה לחוש ולגעת בקולה עם קצות אצבעותיי. אני עורג ומשתוקק. ועם זאת אני מספר הכל, חולק את חיי ואת רגשותיי. עד הפרטים הקטנטנים. הכל. טוטאלי.

ולמרבה המזל, כתבתי, אנחנו חיים במאה ה-21. עם טלפונים, ניידים, הודעות סמס, אינטרנט, דואל, תוכנות מסרים מידיים, צ'ט, מקרופונים ומצלמות אינטרנט נהדרות. משך הכרותינו (והגיע הזמן שאכתוב רשימה על ההכרות שלנו. הפגישה הראשונה... בתקווה אכתוב בקרוב. יוקדש לכותבת יקרה שביקשה ממני מזמן לספר, לכתוב, אך לא היו לי כוחות... הכל היה טעון. כעת יותר משוחרר...) ובמיוחד מאותו הרגע שהאהבה ניצתה, שמחתי כל כך שאנו ברי מזל שנפגשנו בתקופה זו, ולא למשל במאה ה-19, או אפילו בתחילת שנות ה-90, לפני עידן האינטרנט המהיר והמצלמות. הוספתי כי היא יודעת שאני אוהב בעלי חיים, ומכבד יוני-דואר, אך היונות איטיות... :) חתמתי במשפט: אהבה ואוהב מוצאים את דרכם ליצור קשר ולגעת.

שוב כתבתי שקשה לי לבקר באופן נחרץ מפני שאיני בקיא בנפשות ובפרטים, אך אני מקווה שהצלחתי להעביר גם אם באופן מרומז ולא נחרץ את הרגשתי, שמעידה על עצמי ולא על אחר.

סיכמתי את המכתב בכך שאני תמיד כאן בשבילה, בכל שעה, כדי רק להקשיב או גם לחוות דעה והרגשה. כתבתי שהתחלנו כחברים קרובים, הרי היחסים שלנו מבוססים על חברות, ואני אוהב אותה כל כך. הקדשתי שיר כקובץ תלת שכבתי, "Across the Universe", בביצוע של ג'ון, לבד על גיטרה אקוסטית. ה- Beatles תמיד שמורים לרגעים משמעותיים.

שלחתי את המכתב ובעקבותיו הודעת סמס שמקווה שתספיק לקרוא אותו בעבודה או בלימודים, טרם סופשבוע יתחיל, אז לא יהיה לה מחשב. קיבלתי אחרי דקות הודעת טקסט שמודה מקרב לב על המכתב והיא תקרא אותו בהקדם. כבר יצאה מן המשרד.

הלכתי לישון.

שבת... ראשון...

שני בבוקר, ראשון בלילה בעיר שלה, התקשרתי.

לרוב אני מתקשר בימי ראשון שעון ארה"ב. לפחות כך היה.

לא שמעתי את קולה חודש בדיוק. מאז יום הולדתה. משהו חסם.

והנה אנחנו שוב, משוחחים, נעים, קולח, מצחיק. כמו תמיד. משוחחים על הכל.

הגיע נושא הבויפרינד. התעניינתי. הסתבר שהוא התקשר, באותו הלילה אחרי ששלחה לי את המכתב (חמישי). הוא התנצל ותירץ זאת עקב שבוע עמוס. היא סיפרה את שהרגישה. גם אחרי שהתקשר ושוחחו על זה לא הרגישה נינוחה. סיפרה על הפעמים הקדומות בהן לא התקשר. הקשבתי. ושוב אמרתי לה שאיני יכול להתייחס ישירות אליו ולבקר, לא נוח. אך אני יכול לחלוק את הרגשתי ומחשבותיי בסיטואציה כפי שאני חוויתי אותה, את נסיוני. חלקתי באופן מסויים והוספתי שהכל בהרחבה תקרא במכתב ששלחתי.

השיחה היתה חברית, אוהבת, נעימה, אכפתית, מסוקרנת. קרובה. 

הנחנו את השפופרת לאחר שעה ורבע. מאוחר מאוד בלילה בעיר שלה.

היא הלכה לישון. אני התעוררתי.

יום שני, תחילת השבוע אי שם. חוזרת למשרד. אל המחשב. המכתב שלי חיכה לה סופשבוע.

התעוררתי בבוקר יום שלישי (עדיין ליל שני מעבר לים). פתחתי את הדואל. שאבתי מכתבים.

הגיעה מכתב מורודת הלחיים בו כתבה "הייתי חייבת לשלוח לך את השיר הזה. הוא הזכיר לי אותך. דבר מצחיק הוא שגם הזמר מזכיר אותך במראה. חיבוקים." (במקור באנגלית).

מוסיקה, שירים וסרטים תמיד היו דרך נוספת לתקשר, להעניק מעולמנו הפנימי, לחלוק אותו, בנוסף לשיחות ומכתבים.

אך מבחינת שליחת שירים, אני זה ששלח מדי יום. אני הצד הפתוח והמעניק יותר.

כך שכשראיתי שהקדישה לי שיר, שאין זה צפוי, התרגשתי. אני יודע שמבחינתה זה משמעותי.

השיר הוא "Brighter Than Sunshine" של Aqualung (הוא Matt Hales).

יצא לי, ובטח לכל אחד שמקשיב פה ושם לרדיו, לשמוע את השיר. אך עד אז הוא לא היה משמעותי לגבי וקצת חלף ליד האוזן (לרוב אני מקשיב למוסיקה קצת יותר מחוספסת, גם אם מרגשת ונרגשת). לחצתי על הלינק. הקשבתי. צפיתי בבחור שמנגן על הפסנתר ולדעתה מזכיר אותי .

קראתי את המילים, הרי הן הזכירו לה אותי באופן מסויים. בהיר מאור השמש...

I never understood before

I never knew what love was for

My heart was broke, my head was sore

What a feeling

Tied up in ancient history

I didnt believe in destiny

I look up you're standing next to me

What a feeling

What a feeling in my soul

Love burns brighter than sunshine

Brighter than sunshine

Let the rain fall, i don't care

I'm yours and suddenly you're mine

Suddenly you're mine

And it's brighter than sunshine

I never saw it happening

I'd given up and given in

I just couldn't take the hurt again

What a feeling

I didn't have the strength to fight

suddenly you seemed so right

Me and you What a feeling

What a feeling in my soul

...Love burns brighter than sunshine

Love will remain a mystery

But give me your hand and you will see

Your heart is keeping time with me

What a feeling in my soul

...Love burns brighter than sunshine

והשיר היה בלוּפ... לנסות לחוש מה היא הרגישה כשהקדישה לי את השיר.

הדפסתי את המילים. הלכתי אל הפסנתר שלי ומצאתי את השיר. ניגנתי אותו לעצמי. בהיר מאור השמש. תוהה. נרגש. נהנה.

יצאתי מהבית ללימודים.

הסתובבתי איתו כל היום. פיזמתי והמהמתי לעצמי. Brighter Than Sunshine.

שלישי בלילה שלחתי לה מכתב נרגש. הודתי לה על השיר, כתבתי ששליחת השיר משמעותית בשבילי. חשובה. נוגעת.

שהקשבתי ברצף, ואז ניגשתי לפסנתר וניגנתי אותו בעצמי לעצמי.

שהסתובבתי איתו כל היום. עם שיר בלב. ממנה.

הקדשתי קובץ תלת שכבתי של "Brighter Than Sunshine" שהקלטתי מביצוע חי של הברנש ב- KCRW.

באשר להתיחסותה כי Matt, הזמר, מזכיר אותי במראה, הזכרתי לה את ההארה, שהיתה לי בהופעה של Keren Ann בחנות Other Music שבניו-יורק (משהו כמו "האוזן השלישית של NYC"), בה כשהבטתי בקרן אן שרה בחולמניות עם הגיטרה - היא הזכירה לי באופן חולמני מסויים את ורודת הלחיים. :) הוספתי כי אם לדעתה אני מזכיר אותו, ולדעתי היא מזכירה אותה - אני חושב שכדאי לשקול להכיר ביניהם מפני שיש להם פוטנציאל חמוד! =)

מממ... אז הנה מעין "אווטינג" משעשע לשנינו:

 - אני טוען שקרן אן מזכירה את ורודת הלחיים (אך לאן אין לחיים ורודות!):

[קרן אן בהופעה ב- Other Music, ניו-יורק. קיץ 2004. צילם: תום69]  

[קרן אן בהופעה ב- Other Music, ניו-יורק. קיץ 2004. צילם: תום69]

[והנה עוד קצת...]

 - ורודת הלחיים טוענת ש-Matt Hales, הידוע כ- Aqualung מזכיר אותי.

ניתן לצפות בו ולהקשיב לו שר ומנגן את "Brighter Than Sunshine" ממש פה.

(מממ... אולי הוא מזכיר אותי קצת בצבעים. במבנה גוף. בפסנתר. יש לי אף יותר יפה). =)

...הוספתי במכתב שאני מקווה שהיא מרגישה טוב יותר... ושלחתי אהבה וחיבוק.

ליל רביעי, למעשה לפנות בוקר של חמישי, התעוררתי, חשבתי עליה.

שלחתי לה הודעת טקסט קצרה בנייד: "אחר-צהריים טובים ורודת לחיים. אני ישנוני במיטה, התעוררתי לשניה וחשבתי עלייך. רציתי לוודא שאת מרגישה הרבה יותר טוב! ארדם שוב... lol... שיהיה ערב מתוק. חיבוק. אני".

שלחתי. נרדמתי.

חמישי בבוקר התעוררתי וראיתי ששלחה לי מכתב די ארוך (ברביעי שלה).

שמחה שאהבתי והערכתי את השיר. הודתה על הביצוע ששלחתי לה.

ורודת הלחיים הודתה מאוד על הודעת הטקסט, sms, ששלחתי לה ביקיצה קצרה. היא הוסיפה, מילים שלא ציפיתי להן וגרמו לי להסמיק... "אולי זה לא בסדר שאני כותבת זאת, אך יש לך תכונות רבות שהלוואי ולאחרים היו. אני חושבת שהעולם היה מקום טוב יותר... (והלוואי ותכונות אלה היו לאדם מסויים מאוד, לבויפרינד.)". ואני קורא, נרגש, מוחמא ומסמיק.

היא המשיכה לשפוך את מחשבותיה ורגשותיה. שאינה יודעת לאן יוביל הקשר איתו. שאינה בטוחה. שאולי עוד מספר חודשים הוא יעבור לעיר שלה ואולי אז תראה כיצד דברים יתפתחו...

המשיכה לכתוב על מוסיקה, עבודה, לימודים. ושוב הודתה על הכל.

התחלתי לבשל פסטה ומרק לסופשבוע. הסתובבתי עם ידידה ואחרי נסעתי ליום-סטודנט עד הלילה.

מאוחר בלילה, כשחזרתי, ראיתי ששלחה שתי תמונות מחופשת יום-ההולדת האחרונה בעירת החוף, אי שם בדרום. צילום אחד של החוף אחר שקיעה. צילום שני שלה, בת דודתה, ובחור. הנחתי שהוא הבויפרינד. טרם ראיתי תמונה שלו עד כה. הרגשתי בסדר. די נינוח. מקבל. משלים.

שישי שלחתי מכתב תשובה. הגבתי למחשבותיה על הבחור, ועל ענייני יומיום.

הרחבה נוספת על שכתבתי מעל... דגשים מסויימים. שוב תשוקה לקיוּם, שוב על אמונה באהבה שתתגשם. על כך שכשאהבנו הכנסתי אותה אל חיי כאילו לא חוצצים בינינו ימים ויבשות. על כך שהנוכחות והחסר שלה (המרחק, היא שם) בחיי כה גדול. כשעוד היינו יחד, אהבנו רחוקים, כבר כשעזבה את העיר הגדולה אמרתי לה תמיד: "Your presence and your absence are so strong". על הנסיון לגעת ולהרגיש את קולה בקצות אצבעותיי. על המזל שלהם שחוו יחד חופשות ארוכות. על המזל שלהם וההזדמנות שהוא יעבור לעיר שלה. ועוד ועוד. הודתי על התמונות ששלחה. שהבחור, שהנחתי שהוא הבויפרינד, נראה די cool. ציינתי שוב את המזל שאנו חיים במאה ה-21. ועל מחשבה שהיה נפלא לפגוש בה במאה ה-25, בה ודאי יהיה מתקן שיגור סטייל Star Trek. זה היה הרבה יותר נוח לנו. :)

סיימתי שאני תמיד נמצא בשבילה. ימים ויבשות הם חסרי משמעות.

שוב סופשבוע. מחר בבוקר (לילה שלה, לפני שנרדמת) נשוחח בטלפון. אקשיב לקולה.

אני מרגיש די נינוח... משלים אט אט עם העבר הכואב.

משלים עם ההווה. מנסה להרפות מחלומות בָּסבִּי בֶּרקֶלִי היפהפיים והשערורתיים.

גם אם מפנטז על הזדמנות נוספת להיות יחד בעיר הגדולה.

ממשיך להיות חבר. אוהב.

פתוח לאהבה חדשה.

אתמול יצאתי עם ידידה. מוסיקה, אלכוהול. ראיתי עלמה מתוקה. לבסוף לא ניגשתי. אני מצטער.

יהיה טוב, אני אופטימי. :)

שיהיה לילה טוב... :)