גרמופון נאיבי .....:::::: נסיון להתחיל מחדש... טרי, רענן, סקרן ומלא תשוקה. אהבה ומוסיקה. ::::::.....

מביט בחלון גדול בחדרי, מן הרצפה לתקרה. התריס מורד כמעט עד לרצפה, מותיר מרווח של איזה 50 ס"מ. אני מציץ החוצה אל הגינה. שלוש בחורות לטיניות, טופלס, בתחתון בגד ים שחור משתובבות בבריכה. בבניין ליד פועלים מציצים מחייכים.

לפתע שדים מוזרים (סטייל באפי(!), לא קאספר) בגינה, בערך עשרה. המנהיגה שלהם, חטובה, שיערה שחור ארוך, עור "שדי" (demon) מוזר, מבוגרת ממני, נכנסת אל חדרי. מנסה להסביר לי על משהו עצום שעומד להתרחש (סטייל אירועי "באפי" או "24"). איכשהו, ביוזמתי, מכניסה ידה אל מכנסיי. ממששת.

עובר למעין אכסניה. נראה קצת כמו שבט הצופים בו הייתי. כמה חדרים. בחדר בו אני מתאכסן חלון צר וארוך ממוקם די גבוה, בגובה הפנים. החלון פונה אל מסדרון האכסניה הרחב. דפיקה בחלון. רואה את פניה של רוני, בחורה חמודה ששירתה איתי בצבא. רואה רק את פניה. פותח את הדלת. מתברר שהיא עטופה במגבת גדולה לבנה. אני מבחין שגם אני. מתחבקים. לא נפגשנו שנים.

איכשהו עובר לחוטף. עוברים ממקום למקום. משהו עצום עומד להתרחש. לבסוף מגיעים לחומוסיה קטנה ופשוטה. מישהו יושב בכניסה, מכיר את החוטף שכנראה עומד בדוכן ומזמין בינתיים. אני משוחח עם האיש שיושב. הוא מספר כמה שהוא אוהב ג'אחנון (ואני טוען שזה מאכל(?!) כה מוזר! מין יציקה, מעין לבנת איטונג שאינה קלה כלל), ואני חומוס. שנינו מציינים כמה הם משביעים. אנחנו צוחקים. אני נמלט אל הרחוב. לילה. מכונית משטרה שואטת בעיקול הכביש הריק. יריות. שלושה שוטרים. אחד נפגע. זה שחטף אותי ורדף אחרי, נתפס.

במקביל נסיון השגת אישור ויזה למחיה בארה"ב. קשור בסידור עם בחור שאני מכיר. הוא מצא איזו שיטה לאישור. הטפסים ישלחו עם פיצה שהוא הזמין. לי מתברר שזה לא יעבוד בגלל האירוע העצום שעומד להתרחש.

במקביל פגשתי איזו בחורה מתוקה שפועלת נגד האירוע העצום של השדים. היה איזה סימן בשעון יד מיוחד שענדה, בשעה מסויימת היתה אמורה לבצע פעולה. היא לקחה איזו תרופה ופספספה מספר שניות. ביצעה את המעשה מספר שניות מאוחר יותר. השפיע בשלילה על הצלחת פעולתה באופן מסויים.

["שמי אניה וגם אני בתוכי שדה אוהבת צנים"]

["נכון אני שדה קצת פק3Xית. קצת מ!w ^ מ!wלמת! אז מה?!"]

"[ובלילה כשאני עם זנדר, אני מפנטזת על תום69..."]

טלפון. התעוררתי. מוזר.

ואני יודע שאלו רק רסיסי זיכרון מכל שהתרחש. בחלום(?).

ולרוב לאחרונה איני זוכר כמעט חלומות... האחרון שזכרתי בפרוטרוט היה הצבחתול החברותי.

מממ... באמצע שבוע שעבר חלמתי שאני בביתה של ורודת הלחיים. הו. מתגעגע.

ולצערי סופשבוע שחלף היה יותר מדי רגוע. אחרי שבועיים רצופים של תקלוט אלטרנטיבה אקלקטית מקפיצה, סיבובי ברים ולאונג'ים, אלכוהול, מוסיקה, עלמות חן מפזזות, קולות, ים ועוד - נאלצתי להסתפק במפגשים קונבנציונאליים יותר, בתים ובתי קפה. היה נעים ונחמד, אך לא מספיק מסעיר את החושים. חלק מחבריי לוקים בתסמונות גריאטריות מוקדמות. מתסכל.

אני זקוק לסערות טובות. לתשוקות יומיומיות. לתשוקה לקיום שמתגמלת.

התשוקה למוסיקה, ההתרגשות טרם התקלוט ובמהלכה - הזכירו לי זאת שוב.

אני בדרכי אל הפסנתר.

שיהיה שבוע נפלא! :)