גרמופון נאיבי .....:::::: נסיון להתחיל מחדש... טרי, רענן, סקרן ומלא תשוקה. אהבה ומוסיקה. ::::::.....

"הייתי החבר שלך כשהיינו בני 15

זו היתה התקופה השמחה ביותר שלי

אפילו שלא הבנו

איך לעשות הרבה יותר מלהחזיק ידיים.

לכל כך הרבה דברים בך אני מתגעגע

לדרך הגמלונית בה נהגנו להתנשק.

אני מקווה ששכנעתי אותך שעשית טעות

אם זיכרון משרת, אנחנו עדיין בהפסקה.

בנות באו. בנות הלכו

אני לא יכול להתגבר על האש הישנה שלי

אני עדיין מאוהב באמילי קיין!

...אני אפילו לא יודע איפה היא גרה

לא ראיתי אותה כבר עשר שנים,

תשעה חודשים, שלושה שבועות, ארבעה ימים,

שש שעות, שלוש עשרה דקות, חמש שניות.

בנות באו, בנות הלכו

אני לא יכול להתגבר על האש הישנה שלי

כל החברים שלי חושבים שאני משוגע

אני עדיין מאוהב באמילי קיין

יש חיה בנפשי שלא ניתן לאלף

אני עדיין מאוהב באמילי קיין

חשבתי שלעולם לא אוהב שוב

אני עדיין מאוהב באמילי קיין

הלפיד בו אני אוחז תמיד בוער

אני עדיין מאוהב באמילי קיין

אני מקווה שהשיר ימצא אותך בתהילה

אני רוצה שילדי בית-ספר באוטובוס ישירו את שמך!

כל החברים שלי חושבים שאני משוגע

אני עדיין מאוהב באמילי קיין

אמילי קיין! אמילי קיין! אמילי קיין!"

כן כן שוב, "Emily Kane" של Art Brut הבריטים. אותם כבר הזכרתי כאן... שיר אדיר.

היום יום הולדת לירוקת העיניים.

הכרנו במחנה קיץ בין כתה ז' לח'. 19 ביולי (תאריכים משמעותיים נחקקים), לפנות בוקר. אני ישן בשק שינה. שתי בנות לפתע מעירות אותי, שואלות ומצחקקות "מה השעה?". עניתי. התיישבתי. זיהיתי את שתיהן, אך מעולם לא שוחחנו. שתיהן יפהפיות... לאחת שיער שאטני ארוך ארוך, עיניים ירוקות חתוליות, אף קטנטן וקול עמוק ומיוחד, השניה מתולתלת ברונטית שדונית שכזו. שתיהן מהשבט שלי ומבית ספרי, צעירות ממני בשנה. דיברנו ודיברנו עד אור הבוקר. התאהבתי בירוקת העיניים בשקט. נותרו יומיים למחנה. במהלכו שוחחנו מדי פעם. המחנה תם. חופש גדול. חודש וחצי לתחילת הלימודים שם אוכל להביט בה שוב. ידעתי את שם משפחתה... במהלך החופש ביקשתי ב- 144 את מספר ביתה. התקשרתי להקשיב לה אומרת "הלו"... וניתקתי בבישנות. התקשרתי להקשיב לה מקשיבה לשקט...  נושמת. פעם תופפתי על האפרכסת קצב של שיר צופי. היא תופפה לי חזרה. נו שהחופש כבר יגמר. לא התקשרתי לעיתים תכופות. לא רציתי להטרידה... אך לפעמים...

החופש נגמר, סוף סוף. אני בבית ספר. מחפש אותה. צהלתי מבפנים כשראיתי אותה בהפסקות. שוחחנו מדי פעם. זכור לי רגע קסום בו הלכתי בהפסקה במסדרון בית הספר, לפתע ראיתי אותה מן העבר השני של המסדרון הולכת לכיווני. פרשתי את יד ימין והרחבתי את כף ידי ל"כיף". היא קרבה לצדי, פרשה ידה, אחזה לרגע בידי, חייכה והמשיכה ללכת. כף ידי קרנה מאושר. מאז כשחלפנו במקרה זו מול זה במסדרון שלחנו יד אל יד. הפכנו לידידים. התחלתי להכיר את יתר חברותיה. נפגשנו בעיקר בבית הספר, היינו יחד בהפסקות, ובצופים... בהמשך הוזמנתי למסיבות יומהולדת של חברותיה. התקרבנו עוד קצת. ואני אהבתי אותה בשקט. כתה ח' חלפה לה. אני עברתי לתיכון. היא עדיין בבית הספר. נפגשנו בעיקר בצופים שהפכו למרכז החיים של כולנו. היינו ידידים. הכרתי בנות נוספות. התאהבתי בבנות נוספות. היו לי ידידות רבות. תמיד הרגשתי נעים בחברת בנות. בנות תמיד סקרנו אותי. הקשר הידידותי בינינו המשיך, אך באופן די סולידי.

שעת ערב מוקדמת, לפני שקיעה. אי שם בכתה ט', טלפון נרגש מירוקת העיניים. היא וחברתה השדונית המתולתלת בורחות מהבית. התכסחו עם ההורים מפני שעישנו. היא מבקשת לבוא אלי. אני תמיד נמצא בשבילה. הן באות. אנחנו הולכים לים. הן שופכות את לבן. מדברים על עניינים ברומו של עולם. משטתים. "היפּים" קטנים ויפים שכמותנו. באותו הערב החברוּת ביני לבין ירוקת העיניים העמיקה. קיבלה נופך אחר. הפכנו לחברים קרובים. המשכנו לגלות יחד את העולם באותן שנים משמעותיות. מאותו ערב לא נפרדנו... מלבד הפעמים בהן היא נפגשה עם... בנים. ואני אהבתי חזק יותר, ובשקט. חלף החופש. היא הגיעה לתיכון שלי. שוב אנחנו באותו בית ספר. מאושרים. היינו יחד כל-הזמן. כל הפסקה. קטנה וגדולה. כל הברזה. כל הזמן. דיברנו, חווינו, התפלספנו. טווינו עולם משלנו עם שפה משלנו. עם בדיחות מוטרפות. הברזנו לתל-אביב, הברזנו לים, הברזנו לשדה הצמוד לתיכון, להקשיב לביטלס, לשוחח ולעשן (היא נהגה לעשן זמן מה. אני לא. אך איתה לעיתים רחוקות נהנתי מסיגריית Camel בודדה שעשתה את ראשי סחרחר). בבקרים יחד בתיכון, אחר הצהריים יחד בבתים או בצופים. בלילות בים עם ירח ובירה ש"גנבנו" מהבית... לעיתים ישנה בלילה לצידי בחדרי (לפעמים הצטרפה חברה שהפכה לידידה טובה). היינו מתעוררים יחד והולכים לתיכון. בביתספר קרה רבות שנדהמו כשנוכחו לדעת שאנחנו חברים טובים... אך לא זוג. תמיד כשנדהמו הרגשתי צביטה חזקה בלב. תמיד קיוויתי בתמימות, שכמו בסרטים(?), מחברים טובים נהפוך לחברים...

היא היתה הקרובה לי ביותר בעולם. היא היתה חשובה לי כל כך שאני עצמי תרמתי לכך ששני בנים שהכרתי יהיו חברים שלה... ממש חברים. לאחד נתתי את הטלפון שלה... הם היו יחד כמעט שנתיים. ואז באמצע י"א שלי, כשהיתה אצלי, עודדתי אותה להתקשר למישהו, גדול ממני... היא התקשרה. הם הפכו לחברים. משך כל התקופות, ידעתי עליה הכל והיא ידעה. היינו יחד שעות על גבי שעות. שרנו, צחקנו, המצאנו שפה, שוחחנו שיחות נפש בלתי נגמרות... פנים מול פנים ובטלפון... נעצבנו כשנסעתי עם ההורים לחופשה בת מספר שבועות מעבר לים. תמכנו אחד בשניה ברגעים עצובים... דמעות שלה על בנים... דמעות שלי על בנות. מכתבים רבים שנכתבו ונקראו מצד שנינו בשיעורים. חגגנו ימי הולדת. הענקנו אחד לשניה מיני מתנות יצירתיות. הכרתי בנות נוספות... התאהבתי התאהבויות נוספות. תמיד היא תמכה בי ואני בה. היתה תקופה ארוכה בה התהלכתי עם לב אותו שברה בת בעלת עיניי דבש. תקופה די ארוכה. היו ימים בהם עליתי תחת פני המים והיו ימים בהם צללתי. המשכנו יחד. והיא עדיין עם חברהּ, ההוא שעודדתיה בזמנו אליו להתקשר.

כתה י"א, לקראת פורים... הרגשתי שהיחסים בין ירוקת העיניים לביני טיפה מתוחים. מתוחים מצידה. בשיחה מסויימת לא זכרתי את התאריך המדוייק בו עמד להתגייס חברהּ (שאני עודדתי אותה אליו להתקשר). פורים הגיע. הכנתי לה משלוח מנות. בהפסקה מצאתי אותה באודיטוריום, אותו אודיטוריום בו ישבנו מיליון פעמים, צמודים צמודים. ניגשתי להגיש לה את החבילה המתוקה. החלפנו מילים ספורות... עלתה סוגיית "לא זכרת את התאריך המדוייק שבו יתגייס החבר". היא הטיחה: "אתה אטוּם"... דמעות ענקיות גדשו את עיניי... הסתובבתי והלכתי להתפרק במקום מבודד.

יום אחרי, ביקשתי להפגש איתה. אצלי או אצלה. הלכתי אליה. ישבנו על המיטה שלה. דיברנו. שיחה יבשה. לא היה לי אומץ לשאול על מה שהתרחש. לא ידעתי להסביר מדוע התרחש. איך פתאום היא התרחקה וקצפה. הרי דווקא מכיוון שהיינו חברים טובים ללא רומנטיקה ממומשת, תמיד היינו בטוחים שנישאר לנצח. חשבתי שאחרי הפיצוץ באודיטוריום, פשוט נמשיך... הרי אנחנו חברים. אך היא החלה להתרחק. חדלה להתקשר ודיברה ביובש כשהתקשרתי. ימים ספורים אחרי פורים, ביום הולדתי, כשלא הייתי, השאירה מתנה בביתי... ומאז התרחקה עוד... כשבאתי לשבת לידה בהפסקה היא קמה והלכה. הפסקה ועוד הפסקה. עד שהפסקתי. בהפסקות הייתי מביט בה מרחוק בעיניים כמהות ועצובות. י"א הסתיימה. אחריה י"ב. והיא מתנהגת כזרה לי באותו הבית-ספר. הכרתי בנות נוספות... חברויות חדשות... ותמיד המשכתי לאהוב ולהתייסר בגלל ירוקת העיניים.

י"ב חלפה. מחנה קיץ אחרון... איכשהו ירוקת העיניים ואני מוצאים עצמנו עובדים על אותו פרוייקט עם חבר'ה נוספים. מישהי קוראת לה ומבקשת ממנה לעזור בפרוייקט אחר. היא הולכת. דקות אחרי, כשאנחנו עובדים כעת במקרה מאחוריה, שמעתי אותה מדברת עם אחרת... עליי. ולא לטובה. לאחר דבריה הבחינה שאני שם. בלעתי חזק, המשכתי לסייע בעבודה וברחתי סוער ומפורק אל תוככי היער.

שבתי אל המחנה... כעבור זמן מה היא ניגשה ונתנה לי מכתב. נכנסתי אל תוככי היער כשהמכתב בידי. נסער ודומע. התישבתי על סלע, התחלתי לקרוא ולהטביע את הדף. לפתע הבחנתי בה בין העצים. מביטה בי מרחוק. היא עקבה אחרי... אני חושב שהיא הבחינה שהבחנתי בה. היא הלכה. במכתב התנצלה על שאמרה לאותה חברה מאחורי גבי... התנצלה על התרחקותה, על השתנותה... על הזמנים שהשתנו... במהלך המחנה החלפנו פה ושם מילים. באוטובוס חזרה הביתה הבטתי בה וידעתי שמרגע שנרד ממנו לא אראה אותה כמעט... ואכן ראיתי אותה בשבט לעיתים רחוקות. גם פעמים אלה פסקו.

ראיתי אותה פה ושם בטקסים... ופעם לפני שנים בבר שאהבתי ונסגר. היא אמרה שרוצה ללמוד רפואה.

וכפי שכתבתי, לפני זמן מה, בעקבות השיר "Emily Kane" של Art Brut...

פגשתי אותה, לפני שנים, בקורס להוספת 3 יחידות להשלמה ל-5 למען בונוסים מטופשים.

לא יצא לנו ממש לשוחח. היא הציגה בפניי את החבר שלה דאז שלמד איתה.

ראיתי אותה שיעורים ספורים, ואז עברה לכתה עם שעות אחרות.

במבחן הדמה המסכם היא הופיעה.

בהפסקה סוף סוף ישבה לבד.

ניגשתי. התרגשתי.

אחת השאלות הראשונות היתה:

"לאיזו מוסיקה את מקשיבה בימים אלה?"

(לא שאלתי עקב קטנוניות אנאלית.

מוסיקה היתה חשובה לה שנים לפני.

מוסיקה משקפת, באופן מסויים, פן רגשי ותרבותי של אדם.

ובדקות הספורות שידעתי שזכיתי לשוחח עמה, לפני שנתפזר,

זו היתה הדרך המהירה ביותר, לתהות טיפטיפה על תוכה הרגשי באותו יום).

ואני לא יודע היכן היא, ומה היא עושה כיום.

ואני כל כך סקרן לדעת מה איתה.

ואני מקווה שהיא זוכה לתהילה

ואני אשמח שילדי בית-ספר באוטובוס ישירו את שמה.

מאז התאהבתי שוב... המשכתי להעניק... הגעתי לתעצומות רגשיות מלאות תשוקה.

ועדיין לעיתים אני חושב על ירוקת העיניים עם האף הקטנטן והקול העמוק והמיוחד.

לקח לי זמן רב... להתאחות באופן מסויים.

בתקופה בה היינו יחד גיליתי עולם. איתה. אושר גדול.

ובעקבות הפרידה למדתי לא לשמור דבר בפנים. אני פתוח לחלוטין. מדבר על הכל. אני אוהב טוטאלי.

ויש לה היום יום הולדת. תאריכים משמעותיים נחקקים.

(תמיד ביום זה אני חושב. כעת, כשיש לי אכסניה, אני כותב)

לא פגשתי בה שנים. אני מקווה שהיא רופאה... אני סקרן לדעת לאיזו מוסיקה כיום היא מקשיבה...

ואני רוצה שילדי בית-ספר באוטובוס ישירו את שמה.

מזל טוב! :)