גרמופון נאיבי .....:::::: נסיון להתחיל מחדש... טרי, רענן, סקרן ומלא תשוקה. אהבה ומוסיקה. ::::::.....

ליל שישי, 21.10, שמתי פעמי אל מועדון הברבי, לחוות הופעה של "מופע הארנבות של ד"ר קספר". הופעה אחרונה לאיחוד הנוכחי בתל-אביב-סיטי. מדובר במופע בעיקר בעל ערך נוסטלגי. הנני מפליטי מועדון רוקסן המיתולוגי שהיה ביתי בסביבות כתה י"א ( בערך בין 1993-1994). תקופה של סערות. המשך של סערות. המשך של גילויים. זכיתי להיות נער בתקופה בה היתה בארץ התרחשות מוסיקלית מלאת תשוקה. אמנם זו היתה בועה. בועה קטנה. בועה שהושפעה מן הקורה בעולם ובעיקר מהגראנג' של היבשת הגדולה. בועה שזכתה לתמיכה ופיתוח מצד חברות התקליטים הגדולות בארץ מפני שהיה לה פוטנציאל מסחרי מסויים (גם בעקבות נחיתת MTV בארץ). אך הסיבות לא כל-כך מעניינות. הגדוּלה של התקופה ההיא, של ההרכבים בתקופה ההיא, היה עצם החיבור למתרחש מעבר לים. אכן, סוג של חיקוי, אך בעברית. והשפה חשובה. שפה מחברת למקום (הרי אין מוסיקה ממש "ישראלית". מוסיקה הנוצרת כאן מגיעה למעשה ממזרח ומערב). שפה חשובה לי. הרכבים שחתמו בחברות הגדולות ("איפה הילד", "קספר", "זקני צפת", "כנסיית השכל", "נקמת הטרקטור" ועוד) עשו מוסיקה משוננת. בועטת ומלודית. מלאת בערה ותשוקה. מוסיקה והגשה עם ניצוץ. עם חיוּת. מחוברת למתרחש לעולם המערבי באותו הרגע ממש. רלוונטית. אציין כי אהבתי את "קספר", הם הקפיצו אותי באלבומם הראשון, אך הם לא ריגשו אותי כמו "זמן סוכר" (1993), אלבום הבכורה של איפה הילד.

לטעמי אין כיום בארץ, ולמעשה כבר שנים, מוסיקה כמו ש"קספר" עשו. ואני לא מתכוון למוסיקה עצמה. היא רלוונטית לאמצע שנות ה-90 ולא להיום. כוונתי שאין כיום בארץ הרכבים או מוסיקאים בודדים שמנגנים מוסיקה רלוונטית ומלאת תשוקה בעברית. אין ניצוץ בעברית. "קספר", ושוב הם דוגמה (לדעתי דוגמה מצויינת), להרכב שלקח בזמן אמת את דיסטורשן הגיטרה הזועם מסיאטל ואת הכיף, הגרוּב והFאנקיות של לוס אנג'לס, והלחינו מספר (לא כולם באותה רמה) שירי רוק-פופ מושלמים. עם ניצוץ, עם תשוקה, עם attitude! בעברית! חלק נכבד של הסצינה האלטרנטיבית כיום בארץ יוצרת מוסיקה "אלקטרונית" אינסטרומנטלית או מוסיקת "רוק" עם שירה באנגלית. לצערי האלבום האחרון, למעשה מיני-אלבום, שריגש אותי ממש והיה רלוונטי הוא "כשאנחנו קורים" (2001) של אריאל קליינר. שירים אינטימים, שקטים וקסומים. הפקת Lo-Fi טובה. רלוונטי ומרגש. אך גם הוא היה אחרי תקופה ממושכת של חוסר התרגשות ממוסיקה שנעשית בארץ.

מוסיקה ממלאת חלק משמעותי בחיי. אני מנגן, מלחין ומקשיב. אני מקשיב הרבה למוסיקה. לסגונות רבים ומגוונים. אני מוצא יופי (כמעט) בכל ז'אנר (רוק-אלטרנטיב-קאונטרי-אלקטרוני-היפ-הופ-ג'אז-לאטיני-קלאסית-פופ ועוד, לרוב, אך לא רק, מהשוליים). הייתי בהרבה הופעות בחו"ל. אני הולך די הרבה להופעות בארץ. אני אוהב לחוות מוסיקה חיה ונושמת. בארץ, יש העושים מוסיקה מקפיצה, אך היא לרוב ללא מילים או באנגלית. אך עם כל הכבוד, מוסיקה אינסטרומנטלית או מוסיקה באנגלית, משובחת, מרגשת, מרתקת, מאתגרת מגיעה אליי מעבר לים בחבילות ו\או זולגת דרך הקיר אל המחשב. ישראל לרוב אינה מגיעה לרף הגבוה בהפקה, בכתיבה, עיבוד והלחנה שלהם. אני לא זקוק למוסיקה שכזאת מהארץ. אני זקוק למוסיקה עם שירים בעברית מהארץ. שירים בעברית, רלוונטיים, עם ניצוץ ועם תשוקה. וזה (כמעט) אין. וזה עצוב לי.

הקיצר אני ברוקסן, סליחה, כלומר בברבי. אורן ברזילי ושי להב בחיזוק של שלושה נגנים שלא היו ב"קספר" המקורית, מנגנים שירים עם ניצוץ. עם תשוקה. מנגנים מצויין. נותנים בראש, בתחת ובלב. ואני הקשבתי וניסיתי לחשוב מתי חזיתי במופע מלא עוצמה של הרכב ישראלי? לא חזיתי זה זמן רב מאוד. משך הלילה קפצתי וצרחתי בגרון ניחר. הניצוץ שימח אותי. לשעה ו-45 דקות. ההיי המשיך גם זמן אחרי... אך ביציאה מהמועדון, יצאתי חזרה אל אותה שממה של שירים בעברית.

לא אדוּן עכשיו בסיבות לשממון המוסיקלי בארץ... אם יהיה לי כוח, אולי בעתיד. נושא מעניין, מפני שמעיד על החברה, אך גם די טחון.

ובמהלך הקפיצות והשירה בגרון ניחר חלפו בי מחשבות שמחות ומהורהרות.

חלף זמן מאז ימי הרוקסן, ובניגוד למיני בחורים\בחורות שאני מלווה במהלך השנים, לא איבדתי את התשוקה. לא קהתה היכולת להתרגש באמת. להתרגש ממוסיקה. להתרגש מאהבה. להאמין בשניהם ולהיות טוטאלי בשניהם. להיות מלא תשוקה. לא איבדתי את תחושת הבערה, האכפתיות. כמו כן במהלך השנים העמקתי את מעורבותי למען רווחת בעלי חיים. ובעתיד אני שואף לסייע בהתנדבות גם באופן משפטי. רבים סביבי אטומים. אני שמח שהצלחתי לשמור על עצמי באופן מסויים, ויחד עם זאת להתפתח באופנים שונים. אני שמח על ה"תום" ועל ה-"69".

מממ... וגם חשבתי כמה זה משונה, שהטלפונים הניידים והאינטרנט פרצו בתחילת-אמצע תקופתי בצבא. וחשבתי איך ילדותי והתבגרותי היו שונות אם אלה היו איתי בילדותי... מעניין. :)

נ.ב

כן. ורציתי לציין שהשיר "אחלום לנצח" הוא רוק-פופ מושלם. מ!שי מו!ש&ם! הו הו! :)