גרמופון נאיבי .....:::::: נסיון להתחיל מחדש... טרי, רענן, סקרן ומלא תשוקה. אהבה ומוסיקה. ::::::.....

שבוע מוסיקלי חלף. מוסיקלי מאוד. מגוון, צבעוני, מקפיץ, מנער, נוגע. מזין.

משך שבוע ומשהו חוויתי הופעות של Kimya Dawson (האנטי-פולקית) ושל Mercury Rev (אלטרנטיבו) ושל Matisyahu (רגאיי-דוס כריזמתי עם פרייזינג הורס) ושל De La Soul (מאבות ההיפ-הופ) ושל Lee "Scratch" Perry (חייזר מכוכב דאב פינת רגאיי) ושל Mad Professor (ממשיכו של החייזר) ושל Old Time Relijun (האינדי-אקספרימנטליים). כולם לייב אין תל-אביב-סיטי.

John Cale המלך ו-dEUS עומדים לבקר ממש בקרוב (וכשיחל ניסור הכינור של השיר "Suds & Soda", לא יהיה מאושר ממני במזרח-התיכון) ויש שמועות על קפיצה של Bright Eyes ו-CocoRossie. בקיץ Depeche Mode יערכו מנגל בפארק הירקון, ואתמול הודיעו שקלי קלארסון תביא באביב קצת פופ מהונדס. ובמאמר מוסגר אציין כי מדהים ומרתק להווכח בשינוי היחס (לפחות לעת עתה) של האנשים מעבר לים אל ישראל שאחרי ההתנתקות. אחרי שנים של שממון מוסיקלי (מלבד הופעות ג'אז וקלאסי משובחות שהמשיכו להתקיים (כמעט) באופן סדיר) סוף סוף שבוע רווי. אמנם ישנם מוסיקאים מן השוליים היחסיים שהבערה בי להקשיב ולראותם מנגנים מולי מוסיקה שנוגעת בי גדולה יותר, אך אני ממש לא מתלונן, זה היה שבוע+ שופע צלילים מגוונים שהזינו אותי ועוררו תיאבון אותו נהגתי לאגור זמן רב ולספק בארוחות שחיתות שהתפרסו על שבועות במיני מועדוני הופעות בניו-יורק. משך שבוע הרגשתי כאילו אני חי באורבניות נורמלית, מחוברת, עם התרחשויות.

אני רוצה עוד! תנו לי עוד! נו! הו!

בליל שישי, 25.11.05, פגשתי את Kimya Dawson במועדון הפטיפון. קימיה, חצי Moldy Peaches (עם Adam Green ששר סולו שיר נוגה על ג'סיקה סימפסון חסרת אהבה) שכעת בפעילות הסולו שלה חתומה ב- K Records, באה בעקבותיו של Calvin Johnson שנתן בפטיפון הופעות יחודייות (רשימותיי על הופעותיו פה וגם כאן), נוגעות, מצחיקות וביזאריות לפני חודשים ספורים. קלווין, שנחשב ממייסדי האינדי-לאו-פיי ובעליו של הלייבל המצויין K Records, ביקר, אהב, והמליץ לחבריו מהלייבל לקפוץ לבקר. וכל הכבוד לחבורה של הפטיפון שמצליחה להביא אותם בצרורות.

קימיה במראה עם טאצ' פּנקיסטי משהו, שרה ומנגנת קרוב קרוב. אינטימי. לבד על במה קטנה עם גיטרה. קול עדין ורך של ילדה בעלת עיניים ואוזניים רגישות. ילדה השרה קרוב לאוזן מילים על חוויות ממסעות ביבשת, על חברים, סיטואציה עם אחיה, אמונה, אהבה ואובדן. שירי פולק מנצנצים. מתוק, שנון ונוגע. בין השירים היא מדברת, מצחיקה, מספרת על שירים, על מחשבות שמתרוצצות בראשה תוך כדי ששרה ולכן מפריעות לה לשיר, על ידיד שלה שעובד בהפקת הסרט "Pirates of the Caribbean: Dead Man's Chest" שייצא בקרוב, ואכזב אותה כששלח דואל לכל חבריו בו מציע לבחורים ממוצא אסייתי להיות פיראטים. והיא כל-כך רצתה להיות פיראטית, אך היא לא בחור. והיא לא אסייתית. ואיזו עצבות. והיא שנונה ומשעשעת. הופעתה ושיריה הותירו אותי עם חיוך רחב ורצון עז לחבק.

אגב, את הערב פתח Angelo Spencer שהגיע מצרפת אשר שר ומנגן כאילו הגיע מדרום ארצות-הברית. ניגן רוק-קאונטרי גולמי ואנרגטי. הוא על חשמלית, תוף בס ומצילה. בו זמנית. מינימליסטי וחזק. אם יש בערה וכישרון, לא צריך כלים רבים.

[Kimya Dawson]

[Angelo Spencer]

בליל שני, ה- 5.12.05, פגשתי בשנית את Mercury Rev, הפעם בהאנגר 11 (המחודש, שכעת ראוי לקהל ומוסיקאים). חוויתי אותם לראשונה לפני מספר שנים בסינרמה, בסיבוב הופעות בעקבות אלבומם היפהפה והמסעיר "Deserter's Songs". ההופעה בזמנו היתה משובחת (כתבתי בזמנו ביקורת מפורטת בפורום אחר), ישר אחרי אלבום משובח. שני האלבומים האחרונים לא רגשו אותי כמו דיזרטרז, אך ציפיתי להופעה. מדובר בהרכב די ותיק עם דמיון מפותח ורגש.

את הלילה פתח הפרוייקט "מטרופולין". לצערי, באמת, הופעתם הותירה בי עצב ותסכול. אלה לא הגיעו עקב ריגושים מיוחדים אלא עקב אכזבה ושיעמום יחסי. הפרוייקט, בניצוחו של עופר מאירי, שחרר אל הרדיו שירים בעלי הפקה וסאונד מוקפד. סאונד, שבניגוד לרוב המוחץ של שירי הפופ הנוצרים בארץ, מחובר למתרחש מעבר לים. יפה ואסטתי. השיר "מלאכים" נשמע מצויין בעברית והיה יכול להשמע מצויין בצרפתית או אנגלית עם המוסיקה וההפקה כפי שהיא. מדובר בהישג. הכרותי עם מטרופולין אינה עמוקה, אני מכיר רק את הסינגלים מהרדיו. אך הכרות זו, גם אם לא גרמה לריגושים גדולים, הותירה התרשמות מן המקצועיות. לכן הסתקרנתי לראות כיצד העבודה היפה באולפן והפרטים הקטנים והחשובים, יבואו לידי ביטוי על במה. וכפי שפתחתי, לצערי היה עצוב משעמום. העיבודים וההפקה נשמעו רע, מעוקרים. נגנים טובים טכנית שנגנו ללא ניצוץ, ללא תשוקה. סתם. הזמרות אפרת גוש ודנה עדיני דווקא הצליחו לגעת, אך סך הכל זה היה מופע שהתמוסס על הבמה. ולא ארחיב מדי על העיקור בעיבוד החדש לשירה של גוש "תמיד כשאתה בא", בו הברקת משפט הפסנתר השבור הומרה בצליל אלקטרוני פלסטי (והרי יש מוסיקה אלקטרונית מרגשת). הסתמיות וחוסר התשוקה זעקו לשמים אחרי המופע של Mercury Rev.

חושך. מסך ענק מאחורי הבמה עליו מוקרנים מני אימג'י תרבות המאה ה-20. צילומי דיוקנאות, מוסיקאים משפיעים, עטיפות אלבומים ועוד. מוסיקה. Mercury Rev עלו לבמה. התגעגעתי. Jonathan Donahue עם קולו הדק והעדין חי ונושם את המוסיקה. הוא רוקד אותה כבלרינה, מנצח עליה באלגנטיות עם ידיו. עם גופו (ובמהרה מקטורן צמוד שחור מוצא דרכו החוצה). את המוסיקה וקלידוסקופ הצבעים יוצרים נגנים מצויינים. נגנים עם תעוזה (גם אם קצת מרוסנת) עם תשוקה. צלילים עדינים ויפים הופכים לעיתים לקירות רעש, דיסטורשן ופידבק מזככים. חלק ניכר מהשירים שבוצעו נלקחו משני אלבומיהם האחרונים. וגם אלה עם קורטוב ניו-אייג'י, למרות שמפספסים אותי בהקשבה בבית, נגעו בהופעה. מפלי מוסיקליות, גיטרות צבעוניות, קלידים, פסנתר חשמלי Rhodes (הו!), מסור שמשמש כת'רמין (זה ש"עושה רוח רפאים"), מתופף ובסיסט משובחים. בשבילי הרגעים המרגשים והמסעירים ביותר היו השירים מ-Deserter's Songs שאני כה אוהב. אלבום המשלב באופן נדיר ואדיר צלילים מלאי עדינות יפהפיה וכאוס מלא הוד. ביצוע "The Funny Bird", השיר שלהם שאני הכי אוהב, ריגש וטלטל. יפהפה, עדין ובריון. אני מניח שאם באמצע השיר היו מביטים בי דרך מכשיר המציג חום גוף - היו רואים שמגופי פורצת הילה רדיואקטיבית. וג'ונת'ן נושם את המוסיקה, זורח, שר, מנגן ומעביר אותה הלאה.

[ג'ונת'ן מנגן על מסור]

בליל רביעי, 7.12.05, הקשבתי ל- Matisyahu במועדון הברבי. לא הכרתי את מתיסיהו עד לפני חודשיים ומשהו. יום אחד ורודת הלחיים (החיה כזכור מעבר לים ביבשת הגדולה) כתבה לי שהיא שמעה באיזו בתחנת רדיו טובה (אם אני לא טועה KCRW המהוללת) שיר רגאיי הורס של Matisyahu, וכשבדקה ברשת מי זה " Matisyahu" היא נדהמה לראות דמות של דתי לבנבן ואורתודוסקי ולא איזה ברנש מג'מייקה. היא המליצה לי להקשיב למוסיקה שלו. כמובן שהקשבתי. ואהבתי מאוד. והנה שבועות ספורים אחרי, אני קורא שמתיסיהו עומד להופיע בארץ הקודש. לחזק אותנו עם רגאיי-דוס עדכני שנשמע פיגוזי. כמובן שהזמנתי כרטיס.

הגעתי לברבי. המקום מפוצץ. כל הכרטיסים נמכרו. קודם כל, עוד טרם ההופעה, היתה אווירה פתוחה וכייפית בזכות הקהל. תערובת מקסימה של צעירים; "תל-אביבים חילונים" לצד "כיפות סרוגות" לצד "דתיות שאנטיות יפות" לצד "חב"דניקים" עם דגלי משיח צהובים לצד "חילונים אמריקאים". כולם באו להקשיב למתיסיהו. כולם יחד. מוסיקה מאחדת. לא שלטי חוצות מתחסדים. הלילה נפתח עם ההרכב "בית הבובות" שסבל לרוב מתסמיני "מטרופולין בהופעה" (מלבד כמה רגעים יפים של גיטרה ספרדית מתוקה) שהובלטו כשמתיסיהו ונגניו עלו לבמה. לתת בראש, בישבן, ובנשמה יהודית. הבחור עולה בחליפה ומגבעת. "חרדי". מהר מאוד המגבעת הוסרה ונתנה כבוד לכיפה. לבחור כריזמה ופרייזינג הורס. בערה. אמונה. וכשרון לביט-בוקס. הרכב משובח שגורם להרטיב יוצר עם מתיסיהו מוסיקת ראגיי מקפיצה מטובלת בהיפ-הופ, גיטרות רוק, יידישקייט ונשמה גדולה. קרליבך פוגש את מארלי. חיוך רחב. כיף. יו יו ליון פרוֹם זָיוֹן!

ליל חמישי, 8.5.05, שוב האנגר 11, אני פוגש ב- De La Soul, ב- Lee "Scratch" Perry וב- Mad Professor. לילה עם בסים עמוקים ושמנים. הרבה גוּד וייבז! האנגר 11 מלא. מה מלא? מפוצץ. אווירה שוקקת אל תוך לילה ארוך וכייפי.

הלילה מתחיל עם Hip Hop מנענע משלישיית De La Soul, מהרכבי ההיפ-הופ החשובים והשמחים. הזזתי את הישבן ההורס שלי בקצב הסימפולים והבסים השמנים. וכמו שחכם מצי'יינה-טאון אמר (אחרי שפתח מסעדה בהארלם?): "Once you try black, you never go back". אחד מהרגעים המשעשעים של הלילה היה כשהחבר'ה העלו 25 עלמות חן שיפזזו על הבמה. מה אומר... גרוּב שחור ועלמות חן יחד זה יאממי (ובתוספת שוקולד זה בכלל להיט). אחרי "דה לה סול" מפציע Lee "Scratch" Perry (שכבר ביקר בהאנגר לפני שנים). לי הוא מאבות הראגיי. הוא היה מפיקו של בוב מארלי בתחילת דרכו. הוא השפיע על עולם הראגיי ועל עולם הרוק (Clash) ופיתח במעבדה שלו את מוסיקת ה-Dub המסטולית. לי בטוח שהוא מכשף, שהוא מלך ישראל, שהוא הקוסם מרלין. עם כובע נוצץ ומגבעת של מכשף. אני בטוח שהוא מתקשר עם חייזרים. הברנש בן 69, ביזאר מהלך. ואגדה. הוא מגובה בהרכב מצויין שמגבה אותו בבטחון. לי שר, מטיף, מדבר, ממלמל. לא מפיל אבל כייפי לחלוטין. וכן, הוא שר את "I Chase Devil" ממנו שאלו ה-Prodigy את המשפט המסטולי: "I’m gonna send him to outer space, to find another race. את הלילה סגר Mad Professor כשתקלט דאב מקפיץ ואנרגטי ומגובה ב-MC על המייק.

[יו! דה לה תל-אביב!]

[שייק איט לייק א פולארוייד פיקט'ור... גיב מי סאם שוּגר!]

[חייזר?]

[מכשף?]

[הפרופסור משמאל]

יצאתי אל הרכב אחרי ארבע בבוקר, מסטולי מהמוסיקה. מהבסים. מהגרוּב.

נשבע לכם שתחנת רידינג הצבעונית היתה על גראס לפנות בוקר. אני נקי, אך לא ממוסיקה.

ליל שישי, 9.5.05, אני פוגש בפטיפון הקטנטן את Old Time Relijun. הרכב בניצוחו של Arrington DeDionyso, חבר K Records, שביקר בארץ לפני חודשים ספורים יחד עם קלווין ג'והנסון (המלך). הפעם ארינגטון בא עם הרכבו Old Time Relijun (שהשתנה לאחרונה פעם נוספת, לאחר פרישת המתופפת). הו, ארנגטון בוער בפנים. סוער. אנרגטי בטירוף. מנגן ושר אלטרנטיב-רוק אקספרימנטלי, עם השפעות קאונטרי, ניחוחות של מרחבים וצבעי ג'אז חופשי ופרוע. הוא מגובה בקונטרבס עמוק ותופים. סוחט את קולו, גופו, גיטרה חשמלית וסקסופון. חוויה להקשיב ולראות אותו מופיע קרוב. ממלא בחשמל. ציפיתי להרכבו אחרי הופעות הסולו שלו לפני חודשים ספורים, ובמיוחד אחרי כיתת האמן המרתקת והמרגשת שעברתי יחד עם תריסר חבר'ה נוספים. הפעם הוא שומר על קולו להופעות. בשיחה אמר לי שמקווה לשוב באביב להעברת כיתות נוספות. ואיזה כיף שהוא שר את "Los Angeles"... שמעצים בי רגשות וזכרונות עצובים. מ-101 ל-110... ואני לא יכול לשכוח אותךְ.

אגב, הערב נפתח בהופעה צבעונית ומשעשעת של הגיטריסט של מתיסיהו וחבורת נגנים מקומיים סופר-מוכשרים, שהפליאו באוונגרד תיאטרלי מצחיק ומלא תשוקה.

[כיף]

[הו ארינגטון]

זהו... השבוע חלף כבר בסוף השבוע. ואני רוצה עוד. אני זקוק. "!Feed me Seymour".