גרמופון נאיבי .....:::::: נסיון להתחיל מחדש... טרי, רענן, סקרן ומלא תשוקה. אהבה ומוסיקה. ::::::.....

שעת בוקר מאוחרת. אני במשרד החדש (יחסית). אמור לארגן חומר משפטי מסויים ומשוחח עם עו"ד בחדר.

פתאום שיר מתחיל להתנגן לי בגוף. עם פסנתר, עם מילים, עם שירה עם כל הגוף.

"אני עומד כאן, ממתין שתבואי, בשמיים מין תופעה משונה. מרגיש מוזר להיות ידיד, אבל אני מעדיף להיות ידיד שלך מאשר לא לראות אותך יותר... וצעקתי את שמך כמו שם של הוריקן מתקרב".

(תרגום חופשי. המקור, באנגלית, יפה יותר. "Sky Phenomenon" שירו של Jens Lekman)

והמנגינה היפה, התזמור המינימליסטי, העוצמתי וההוריקן מסתחררים בבטן. ואני אמור להתרכז בשיחת העבודה. והפזמון מגיע, ומתגבר ומתגבר, קרישנדוׁעם פסנתר ושירה בלגאטוׁמרהיב וסוחט אוויר. ואני מרגיש את טיפות הגשם זורמות לכיוון העיניים. ואני חושב: "די, נו". ומגגל בראש שיר טפשי שלא יזכיר לי דבר. וכמעט כל שיר מזכיר לי. כמו ששר סטפין מריט המלך: I should have forgotten you long ago, but you're in every song I know" (מתוך "Busby Berkeley Dreams" של The Magnetic Fields. שיר שערורייתי מרוב יופיו). שירים מזכירים. שירים מולחמים לעבר. גם שירים שהכרתי אחרי הפרידה מולחמים לעבר. ומוסיקה ממלאת חלק נכבד מחיי. אני מקשיב, מנגן, מלחין ומנגן שירים בבטן כשאני הולך ברחוב, עובד ועוד. כך שקשה להמלט. והיא (כמעט) בכל שיר שאני מכיר. וודאי שבכל שיר שנוגע בי, בין אם מקפיץ מאושר או חוּשני ובין אם נוּגה-מתוק או גורם לקריסת מערכות. מוסיקה היא רגש. ורודת הלחיים היא רגש. איך אפשר להפריד?

אז לפני טיף-טף סוף-סוף קופץ לי לראש שיר טפשי, שמלבד אסוציאציה של קבוצת אנשים בלבוש מזעזע המרקדים בכוריאוגרפיה התעמלותית של קלאב מד, חיוך מסויים, וקצת חוסר סבלנות לנודניקיותו, לא מעלה בי דבר. ואני מתחיל לפזם לי בפנים "Agadoo-doo-doo push pineapple shake the tree". מין מגן זמני מאוד, טפשי, אך עובד זמנית. :)

וחג המולד מתקרב. והשנה החדשה שלה. והבוקר שלחתי לה חבילה אקספרס מלאת חברוּת ואהבה.