גרמופון נאיבי .....:::::: נסיון להתחיל מחדש... טרי, רענן, סקרן ומלא תשוקה. אהבה ומוסיקה. ::::::.....

אחרי קלווין ארינגטון (פה וגם כאן), וקימיה ומתיסיהו ודה לה סול, לי סקראץ' והפרופסור המטורף ואולד טיים רליג'ון - ג'ון קייל נחת בתל-אביב-סיטי. לנגן, לשיר, לטלטל, להזיז ולגעת. ג'ון קייל הנסיוני מההרכב המהפכני The Velvet Underground, שבאמצע שנות השישים הססגוניות לקח, עם חבורה ניו-יורקית, אורבנית צעירה וקודרת (שבחרה לעמוד ולהתריס בשחורים ומשקפי שמש כהות מול ילדי הפרחים הצבעוניים), את מוסיקת ה"רוק" וערבל אותה עם רעש ואוונגרד. עם ויולה מנסרת. עם מונוטוניות מהפנטת. עם שוליים מלוכלכים ונוגים. עם הוד. ג'ון שנטש את המחתרת בעקבות חילוקי דיעות עם מר לו ריד (הוֹ לוּ). ג'ון שהפיק את ה- Stooges (עם איגי פופ) ואת פאטי סמית'. ג'ון שיצר מוסיקה מרגשת, מאתגרת וכה מגוונת(!) במהלך קריירת הסולו. והנה הוא בישראל בפעם השלישית.

מספרים שב-1985 הוא העניק הופעות מוטרפות במוזיאון תל-אביב ובהיכל התרבות, לצערי פספסתי אותו. הייתי בן תשע, מאוהב בקיילי מינו(ג!). לקראת סוף שנות התשעים (מממ... 97'?), במסגרת האירוע היפהפה, פסטיבל "נקסט", ג'ון נחת בתיאטרון נׁגה, לבד, בחברת פסנתר כנף וגיטרה אקוסטית. הפעם אני יושב בשורה שלישית. המופע היה במסגרת סיבוב הופעות "Fragments of a Rainy Season", שכמו האלבום הנושא את שם זה (משנת 1992), כלל ביצוע שיריו, שיצר לאורך השנים, במנימליזם עשיר, עם פסנתר עדין ורועם בניחוח קלאסי, וגיטרה אקוסטית שהפציעה. מלבד שיריו המקוריים, זכור לי ביצוע סוחט לשיר האהבה (המוזר?) הקלאסי והיפהפה "My Funny Valentine". זכור לי רגע בו הכסא עליו ישב לא הצליח לעמוד בעומס הרגשי. ונשבר. באמת. אני זוכר שכמהתי שינגן וישיר את החידוש מקריס הלב לשיר "Heartbreak Hotel" (הידוע בביצועו של המלך אלביס פרסלי) שמופיע באותו אלבום. השיר לא בא, אך גם בלעדיו, יצאתי מן ההופעה נרגש.

והנה 2006, ג'ון חוזר לתל-אביב, הפעם עם "הרכב רוק" מלא; גיטריסט, מתופף ובסיסט. מגיע במסגרת סיבוב הופעות של אלבומו החדש Black Acetate, אלבום "רוקי" עם נגיעות אקספרימנטים קלות. האצטט השחור נגע בי באופן חלקי. חלקים נכנסו פנימה יותר, חלקים פחות. אך בכל מקרה ציפיתי להקשיב ולראות את הברנש, מנגן ושר מולי.

הופעה ראשונה במועדון הזאפה. ליל רביעי, ה-18.1. מועדון אינטימי, קצת מלוקק, אך עם אקוסטיקה וצליל משובחים תמיד. ממתינים. ג'ון עולה לבמה עם החבורה הצעירה. מתמקמים. ג'ון לוקח ליד ויולה. הוא לוקח ויולה! ופותח עם "Venus in Furs", עם המגפי העור הנוצצות, עם הצלפות השוט, עם שחור וצבעים שונים עשויים דמעות. דיסטורשן, בס, תופים וויולה. אמנם לא חורק וחד כמו הימים עם לו, אך אני מתרגש, עוצם עיניים, ומתמכר לשיר שמלווה אותי מאז כתה י'. בהמשך הערב ינגן וישיר גם את "Femme Fatale".

הוא התמקד בעיקר באלבומו האחרון, אך לא פסח על שירים ותיקים יותר ביניהם "Helen of Troy", "Guts", "Pablo Picasso". על אף הנגנים המצויינים, וג'ון עצמו, לא כל השירים נגעו חזק, אלבומו האחרון נגע בי באופן חלקי. ויחד עם זאת לרוב האדון והחבר'ה הצליחו להקפיץ, להנות ולרגש.

לקראת אמצע ההופעה, אני עומד די קרוב לבמה. מביט לימיני, ועיניי נפערות.

"לא! די! לא יכול להיות!", הראש שלי מתקשקש מבפנים.

עיניי נפערות עוד. ועוד. ועוד. "מי זו?!", הראש שלי מתבלבל. הלב מתנהג מוזר.

האישונים שלי נמתחים החוצה כמו בסרט מצוייר.

אני מביט לימיני, ורואה לצידי צדודית של עלמת-חן שנראית כמו ורודת הלחיים. מתחזה. O.O

צדודיתה ממש ממש, אבל ממש נראית כמו ורודת הלחיים. כלומר ממש.

הפרופיל דומה מאוד.

גם סגנון הלבוש.

ג'ון מנגן. אני מגניב בהיות. לא בו. אלא ב"מתחזה".

"מממ... טוב היא קצת גבוהה מורודת הלחיים, תנוכי אוזניה קטנים כמו של ורודת הלחיים... אפה טיפה שונה... שדיה מעט מלאים יותר. טוב זו לא ורודת הלחיים. מממ... והיא גם מדברת עברית. מממ... ורודת הלחיים יודעת רק מילים ספורות בעברית כגון "Ahoovati" ו-"Semel Min", טוב, זו לא ורודת הלחיים. ומאחוריה עומד החבר שלה. טוב, אני אתרכז שוב בג'ון".

והיא עומדת לצידי, צדודיתה כה דומה. כשלרגע הפנתה פניה אל צד שמאל, כלומר לכיווני, ראיתי שמהחזית היא נראית דומה פחות. והנה, היא שוב מביטה אל הבמה, ושוב צדודיתה דומה. הייתי משועשע מהמחזה. והתגעגעתי.

הבימה ריקה, האדון קייל והחברים ירדו ממנה, מהדרן אנרגטי.

הקהל מצפה. ג'ון עולה. לבד. ניגש ונעמד ליד הקלידים. דממה בקהל. שקט. הקהל מבין. הקהל מצפה. אדון קייל, ליד הקלידים, מביט בקהל ואומר בקולו העמוק: "This is a love song, so hold on someone you love". והיתה דממה באולם.

אנשים ידעו. אנשים חיכו. הדממה של שבריר השניה, בין המשפט לבין אקורד הקלידים הראשון, היה רגע יפהפה. 

זהו המשפט המקדים לשיר "I Keep A) Close Watch)", כפי שמופיע באלבום "רסיסים של עונה גשומה". דממת חלקיק השניה, בין המשפט, כשאנשים כבר ידעו, לבין האקורד הראשון של השיר, ריגשה. ואני יודע שלא הייתי היחיד. זה היה מאותם רגעים קסומים שיתכנו רק בהופעה חיה ונושמת. לכן אני אוהב הופעות. לכן אני אוהב מוסיקה. הדממה הסתימה. האקורד הגיע. הקול העמוק. והוא שר על אהבה (מן הסתם :)), על יחסים שהשתנו, על כך שהוא שומר מקרוב על ליבו. ואני חשבתי איך אני כה קרוב אל ליבי, מרגיש, אך איני שומר עליו מקרוב, איני מגונן עליו, אני נותן לו להוביל אותי. להרגיש עד הסוף עם תשוקה.

והקרישנדו, "אך אין דבר שאוכל לעשות, כי איני יכול לחיות בלעדייך...", צליל של פסנתר חשמלי. והקול שלו. לבד. והוא ירד מהבימה.

וכל כך רציתי שישיר וינגן את "Heartbreak Hotel". הו.

ולמחרת, חמישי, בצהרי היום, החלטתי לחוות אותו פעם נוספת. הפעם בהאנגר 11 המחודש. את הלילה יסגרו פורטיסחרוף (עם מופע טוב, אך החיבור אחר הופעתו של קייל, למרות שהם תלמידיו, די מלאכותי) עם חברים (קרני פוסטל ושלומי שבן שגנב את ההופעה, איך הוא לועס את הפסנתר בקצות אצבעותיו... גרררר... מלך). הפעם, בחלל הגדול, צילמתי את ההתרחשויות.

... ולפנות בוקר, בדרכי לאוטו, רידינג שוב היתה בהיי מטורף. ומה שהקורה לדיזינגוף סנטר בלילות... הזיות.

[ג'ון קייל בתל אביב]

[פורטיסחרוף, קרני ושלומי]

[ריק]

[נכון שרידינג שאפה משהו לריאות? היא בהיי (כמו פה למטה). היא ודיזינגוף סנטר שבכלל על סמי הזיה.]

שיהיה סופשבוע חמים ופרוע! :)