והנה חודש חדש. חודש בו אציין ציון דרך אישי משמעותי. והזמן נוזל בין אצבעותיי. שניות דקות שעות ימים חודשים שנים. חולפים לאחרונה ללא פסיק, נקודה, או סימן קריאה ידידותי. ואני זקוק לתשוקה. צריך "תשוקה לקיום". ואני נצרך. צמאון. רעב. חסר. חסר שממרכז אליו. חסר קיומי. ואהבה שעושה שמות, כמו החיים מחוץ לחוק.
השבוע האחרון של חודש פברואר הנוזלי היה מלא בחברוּת. חברוּת היא בסיס. זכיתי לעזור לשתי חברות טובות ששפכו, בנפרד, את רגשותיהן, מאוויהן, מחשבותיהן. התרחשויות שמטלטלות את ליבן. זכיתי לעזור בהקשבה ארוכה, בהארת איזורים אליהם לא שמו לב, בכמה עיצות מעשיות ובהחלטות להן סיעתי להגיע. לאחר שעות וימים שמחתי כשהתברר לי שאכן הצלחתי לעזור להן להגיע אל מקום המתאים להן רגשית. מקומות שונים, מתאימים להן, שנובעים מאותו צורך, אותו צמאון. אותו רעב. אותו חסר. זכיתי להיות מורעף בתודות והערכה לחברות שבי. הרעפה נעימה שגורמת לי להסמיק במבוכה.
והייתי חבר גם לורודת הלחיים. אני מעל הכל חבר שלה. הכל החל מחברות. ואז פרח. נסק. והתנפץ. והחברוּת פה מבחינתי לתמיד. והיא היתה זקוקה לתמיכה. ואני מבין. מרגיש. תומך.
ואיך הרגשתי בבטן, למרות שלא היתה לי שום סיבה להרגיש, אך הרגשתי, ידעתי, שהיא נסעה בשבוע שעבר אל מעבר לגבול. אל הדרום החם. אליו. כששבה כתבה שחזרה. מדהים שהרגשתי בבטן, ללא שום סיבה מתקבלת על הדעת, שהיא נסעה. המילים שלה היו אישור לדבר אותו ידעתי. מוזר. מוזר. מוזר. וזו אינה הפעם הראשונה שאני מרגיש, יודע שמשהו מתרחש. יודע ללא כל סיבה, ומילותיה מאשרות בדיעבד. מוזר ומעניין.
הגיעה העת שהחבר המוחלט שבי יחבור שוב אל האוהב המוחלט והמאהב המוחלט.
אני ממשיך לתור. מביט. קשוב. פתוח. אופטימי ורוגש מטבעי.
וכרגיל, ברשימה חדשה זו, הפותחת חודש זה, רשימות מן החודש שעבר יעברו לארכיון, אתן יותר ממוזמנות, כמו תמיד, לדפדף, לקרוא ולהגיב אם מתחשק (גם ברשימות מן העבר). :)
פה יהיה סופשבוע שמח, הולל ופרוע. מאחל לכולם.
וכן, חודש פורה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
