שבתי לפני ימים אחדים מהעיר שלי. ניו-יורק-סיטי שלי.
בלעתי את העיר בזמן הקצוב שהיה לי. כמעט שניים עשר ימים.
בלעתי את מרצפות הרחובות
נעתי לקצב העיר
פערתי (שוב בפעם המיליון) עיניים נוכח הארכיטקטורה הישנה והחדשה
נפעמתי (שוב בפעם המיליון) מן ההוד שלה
נפעמתי (שוב בפעם המילון) מן השפע
שאפתי אל גופי את האוויר (המזוהם והמופלא :))
הסנפתי את הירוק שבפארק
התיידדתי עם סנאים (אנו אחים שטופי זימה... אל תשאלו, סיפור ארוך)
ינקתי מוסיקה חיה במועדונים אהובים
טעמתי טעמי מזון
שאפתי עלמות חן
טעמתי עלמות חן
זזתי עם עלמות חן
נגעתי
פספסתי (? חובט לעצמי בראש. הו יפן!)
שוחחתי שיחות אל תוך הלילה
רקדתי
רקדתי לבד
רקדתי משוחרר
רקדתי יחד. צמוד, נושם ובוער
שתיתי
נגנתי לעצמי
צילמתי
קראתי
כתבתי
ספגתי אמנות קלאסית ומודרנית
התענגתי על פרלין שוקולד מריר עם חומץ בלסמי(!). הו יאממי הו!
כמעט ולא ישנתי
רחובות
רחובות
רחובות
חנויות
גלריות
מוזיאונים
ברים
לאונג'ים
מועדוני ריקודים
מועדוני הופעות
אלכוהול
הבטתי
הקשבתי
דיברתי
חשבתי
הרגשתי
הרהרתי
התגעגעתי אל רגעים
שרתי
צחקתי
דמעתי
נשמתי
פגשתי
חוותי
נהנתי
התרגשתי
צעדתי, צעדתי, צעדתי, צעדתי
רעב. סקרן. מלא תשוקה. עוד. אני רוצה עוד.
הגעתי אל העיר שלי כה רעב. סופקתי. לא עד תום. השהות הזינה אותי.
נ.ב.
אני חושב שבערב האחרון בעיר, בסוף היום, בדרכי ברגל חזרה אל החדר (ומשם למטוס), השארתי סימני ציפורניים נגררות על מרצפות הרחובות (מהסוהו, דרך הוויליג' עד לאיזור יוניון סקוואר, ובהמשך אל איזור הטיים סקאוור והחדר). הילד(?) שבי זעק: "אבל, אבל... לא רוצה הביתה! רק הגעתי! וואאאאההה!" ;)
אני מרגיש בעיר שלי כל כך נוח. חלק גדול מהלב שלי מצוי בה (ובהומר-אלסקה. ובונציה. ובתל-אביב).
ויש לי הרבה לכתוב. לתעד. לחלוק. וזה יגיע...
ושבתי אל השבוע המשמעותי, המוזר, העוצמתי, בין יום הזיכרון לשואה וליום הזיכרון לחללים. שבוע שונה. מהורהר.
ואתמול, לאחר לילה עם ידידה בבר-לאונג' אהוב שבסופו צרידות קלה (סקסית שכזו) התעללה בקולי - התעוררתי כמו אל סרט אילם. ללא קול. מממ... לפחות יכולתי לנגן לעצמי על פסנתר את פסקול העלילה (כדי להמחיש את רגעי הדרמה ורגעי הקלילות :)). היום סוףסוף הקול החל לשוב.
לילה טוב... :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
