חזרתי מניו-יורק שלי כבר לפני שלושה שבועות. הזמן נוזל. איזה נוזל? הוא שוצף, הוא נופל. מפל בין האצבעות. בין הרגליים. מבעד לעיניים. בין האזניים. הזמן כמו מפל. והרגשתי שם חי. והרגשתי נוח. כמעט שבועיים של ערות. ערות חושים. לב פתוח. רחב. סקרן. צמא. גומע ככל שאני יכול. רעב. בולע. חווה. חווה רחובות. מוסיקה חיה. אמנות. קצב. חיי לילה. מפגשים. שיחות. הרהורים. עלמות. טעמים. צבעים. בתנועה. זז. הולך. רוקד. מרגיש את הגוף. את השפע. את המרחקים. משתוקק. מתרגש. מסתפק ורוצה עוד. והנה יש עוד. העיר טומנת בה חלק משמעותי מאהבותיי. היא שופעת בהן. וכשאני שם, אני בר מזל, יש לי זכות להושיט יד ולחוות.
ושבתי לכאן. ואני יושב במשרד יותר מדי שעות ביום למען הגלימה. ואני לא זז מספיק. ועם זאת פוגש, נושם ומתהולל בסופי שבוע (מפגשים, ברים, אירועי תרבות). וזה לא מספיק. והימים כמו מפל. והכסא לוחץ על הראש ועל הגב. כסא מעייף. אני לא מתרגש. דרושה תשוקה. ואני צמא. אז שחיתי הערב בבריכה כה קרובה. זזתי במים, גמעתי מרחק. הפעלתי שרירים. והמים שהם לא זמן עטפו אותי ולחצו באופן נעים ובריאותי על גופי.
והסכר יפתח בקרוב. ורסיסים של רשימות מניו-יורק (על אמנות, מוסיקה, יחסים, תרבויות ועוד ועוד) יתהוו לרשימות. השחייה תמריץ את הדם באצבעות.
ומדי פעם חולפת בי המחשבה, מה קושר אותי לכאן. חלק ניכר מהמזון לנפש שלי מגיע מעבר לים. וכיום, עם הטכנולוגיה המרהיבה, הו האינטרנט, פשוט יותר לצרוך מזון שנוצר מעבר לים (מוסיקה, מילים, סרטים - בין אם ברכישה מקוונת ובין אם בהורדה). לצערי, בשנים האחרונות רוב המזון שלי מגיע מעבר לים. אחד מהקולות שטבועים בי ושממוקמים רק פה, היה קולו של יוסי בנאי. הווייתו התרבותית וקולו מהווים חלק מן המכלול שקושר אותי לכאן. עצובה לי לכתו.
והיום נתבשרנו על לכתו של ג'ון היקס שביקר עם הפסנתר במוזיאון תל אביב לפני חודשים ספורים. רשמתי על חוויתי ב"ג'אז אלגנטי, אהבה שהופכת לנייר מנוכר, הפי האוור ודאוס (הו)". בנגינתו הוא היה כה חיוני, יצירתי ומלא הומור. בן 65. עצוב.
וכרגיל, ברשימה חדשה זו, הפותחת חודש זה (קצת ב"איחור"), רשימות מן החודש שעבר יעברו לארכיון, אתן יותר ממוזמנות, כמו תמיד, לדפדף, לקרוא ולהגיב אם מתחשק (גם ברשימות מן העבר). :)
המשך שבוע משובח וחודש פורה. :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
