גרמופון נאיבי .....:::::: נסיון להתחיל מחדש... טרי, רענן, סקרן ומלא תשוקה. אהבה ומוסיקה. ::::::.....

קשה לי לכתוב. קשה לי לכתוב לעצמי. קשה לי לכתוב לה. קשה לי לכתוב לאקדמיה.

קשה לי לכתוב נהרות.

לעיתים במָעוֹק, שוצף זרם חד. חורץ דפנות. המותיר מאובני רגשות ונעלם.

לעיתים חולף זרם מטושטש, הממוסס מאובנים שמנסה להותיר.

ואם הכתיבה היתה נינוחה כבר מזמן, נראה שכעת הייתי זוכה לשאוף את העיר שלי לשבוע וחצי.

ויש התרחשויות נעימות, רעננות, סקרניות ומלאות חיוּת.

אך משום מה, בירחים האחרונים, מילים קצרות בגוון מסויים, מוצאות מקומן פה.

ואני זוכה לשחק. ואני זוכה לנגן לקבוצה אינטימית, פיסות חייהם מתוך הקלידים שלי. ואני לומד מהנגינה. ואני זוכה למשוב מעורר, מזין ומספק.

ולפני דקות התפרק על הפסנתר בחדרי, מלון שברון הלב לפי ג'ון קייל (שלקח אותו מהמלך אלביס).

משחרר לנגן את השברים השוצפים.

את הגירסא המושלמת של קייל ("Heartbreak Hotel" מתוך האלבום Fragments Of A Rainy Season), ניתן להוריד (ולהקשיב אוןליין) מדף ה-esnips שלי.

שיהיה לילה טוב וגדוש תשוקה הדדית. :)

ובזמן הופעה

עם דיסטורשן שמזין

אלכוהול שזורם

אני חש דחף

לְחַבֵּר

את הזין שלי לפסנתר

לְחַבֵּר

את הלב שלי לפסנתר

סקרן לדעת אילו צלילים היו נבראים

אילו היה לי פה פסנתר

אתמול אחר חצות, נברתי בהארד-דיסק האימתני שלי, כדי לפנות עוד קצת מקום באיזו מחיצה לקבצים מזינים שישאבו אל הכונן לעת בוקר. והנה, הגעתי לתיקייה שלא זכרתי. "My Recordings" שמה. ובתוכה תת תיקיה בשם "Audio". ובתוכה שני קבצי קול. שני ערוצים שהקלטתי באישון ליל שבור (עם נסיון להשלמה והפנמה של סוף), אי שם לפני שנה וחצי. ערוץ צלילי פסנתר חשמלי Rhodes. ערוץ אחד של שירה. כל ערוץ 57 שניות. רסיסים של צלילים חדשים. רסיסים שיכולים, אולי, להפוך ליצירה חדשה. אולי אף לשיר חדש.

ואחרי למעלה משנה וחצי, רסיסי הצלילים עדיין הזיזו בי משהו.

והיום במשרד, תוך שיחה משפטית, הרסיסים שפגשתי שוב אמש הדהדו לי בראש. ואל צלילי הפסנתר החשמלי ההורס הזה (אחחח... ה-Rhodes הזה) נדבקו בראש צלילי תקרה אלקטרונית קורסת, רעש שולחנות מתפרקים. הרמוניה מושלמת. :)

בסופשבוע אחבר את הסינטיסייזר והפסנתר למחשב ואמשיך להלחין ולהקליט.

איזו הפתעה משחררת!

ובכלל, השבועיים האחרונים היו כה מוסיקליים.

מקווה לתעד ממש בקרוב.

ומתי אוציא את רשימות ניו-יורק מהטיוטות אל החופשי (אולי איזה ספּנקינג ידרבן אותי. מישהי? ;))?

וכרגיל, ברשימה חדשה זו, הפותחת חודש זה (קצת ב"איחור"), רשימות מן החודש שעבר יעברו לארכיון, אתן יותר ממוזמנות, כמו תמיד, לדפדף, לקרוא ולהגיב אם מתחשק (גם ברשימות מן העבר). :)

המשך שבוע משובח וחודש פורה.

מוסיקה היא חלק ממני. חלק מחיי. חלק מאישיותי. חלק מהנפש שלי. מוסיקה מפרה, מעצבת, מזינה. מזככת רגש, בין אם שמחה או עצב. אני מקשיב לסגנונות רבים (קלאסית, רוק-אלטרנטיבי-קאונטרי-היפ-הופ-אלקטרונית-ג'אז-לאטיני ועוד לרוב מהשוליים), יוצרים רבים. ומלבד הקשבה אני מנגן ומלחין. אני אוהב יצירות רבות, אמנים רבים. אך יש כאלה שעיצבו אותי ואת אהבתי למוסיקה במיוחד. זה יכול להיות שופן מאמצע המאה ה-19 שגרם לי להתאהב בנגינה על הפסנתר שלי או הרכבים מהסיקסטיז של המאה 20 שפתחו לי את הלב ואת הראש (בין אם הפרחוניים-צבעוניים או אורבניים-אפלים) או דיסטושרנים של הניינטיז, יוצרי אלקטרונית והיפ-הופ או The Magnetic Fields עם הקופסא "69Love Songs", בניצוחו של סטפין מריט, לתוכה ליקט כמעט כל סגנון מוסיקלי אפשרי ויצר כמה משירי האהבה היפים והצובטים בהם פגשתי מעודי.

הקשבתי למאות אלבומים שבארוניות בחדרי, ורבים רבים נוספים ששוכנים בדיסק הקשיח. מהמוסיקה המגוונת לה אני מקשיב, מהמוסיקאים הרבים שאני כה אוהב, ישנם כאלה שהמוסיקה שיצרו, אינה מוכלת בסתם אלבום. גם לא ב"עוד אלבום שאני אוהב מאוד". אלא מוסיקה שנמצאת באלבום שעיצב אותי, בין אם רגשית ובין אם בחיזוק האהבה למוסיקה, והפך להיות חבר.

דאוס שחררו את אלבום הבכורה "Worst Case Scenario" אי שם בשלהי 1994. הו, איזה אלבום בכורה. דיסטורשנים גראנג'יים מפוררי חומות, בס דומיננטי שמהפנט את הבטן, כינור, פסנתרים, אורגני האמונד, רחשים, שירה מחוספסת. הדים של טום וויטס ופראנק זאפה. מגוון מקצבים וצבעים משתנים בשיר בודד. הפתעות. מתח. שקט. רעש. התפוצצויות. טירוף. תשוקה. רגש. רעב. רעב גדול.

דאוס עם התרחיש הגרוע ביותר, היו בין ההרכבים שפתחו לי את הראש מוסיקלית. שגרמו לי לאהוב צבעי מוסיקה שונים ומשונים. שהרחיבו את הטעם שלי ודחפו אותי דחיפה נוספת לכיוון האקלקטיקה המבורכת. יש כל כך הרבה יופי ואופי בכל כך הרבה סגנונות מוסיקליים. (גם) דאוס פתחו לי את הראש. וחלחלו אל הלב.

חודשים ספורים אחרי, תחילת-אמצע 1995, אני יושב באוהל טירונים יבש, מסתגל. תוהה למעשיי שם. התגלגל לידיי עיתון "ידיעות". אני מעלעל ונוחת על ידיעה המכריזה את בואם של דאוס לארץ. חיוך מטורף. צהלות שמחה. מרבית הסובבים לא הבינו מה אני רוצה מחייהם ומיהם דאוס. למזלי היו שני בחורים (כמדומני רועי ורועי, שנהגו במהלך שמירות לפסל פסלים קטנים ומדהימים מבוץ) שהבינו מה אני רוצה מחייהם. דאוס באים. יש למה לצפות. וזמן מה אחרי, דאוס נחתו במועדון ה-Echoes עליו השלום, בהרכבם הראשון, הרעב (עדיין עם המוסיקאי היצירתי והבסיסט המעולה(!), וההורס יש לציין, Stef Kamil Carlens). הם נתנו הופעה משובחת, בוערת, עם פרצי יצירתיות וחדוות מוסיקה.

הם נחתו פה בשנית, מועדון התיאטרון, במסגרת סיבוב ההופעות של אלבומם השלישי "The Ideal Crash" (שנת 1999). ואיזה חודש אחרי, טום ברמן קפץ לתקלט במועדון הארטיסטי "דינמו דבש".

והנה דאוס פה בשלישית בחגיגות סיבוב הופעות לרגל אלבום האולפן הרביעי "Pocket Revolution" (יצא בסוף 2005). אלבום טוב, אך נגע בי פחות מאלבומיהם הקודמים. ובכל זאת, אני מצפה.

ליל חמישי, 9.02.06, דאוס במועדון הזאפה. המועדון הקטן מלא. אני עומד עם אלכוהול ביד, מצפה.

ההרכב ידע תהפוכות רבות. בכל אלבום התחלפו מוסיקאים שכהרכב השפיעו על הגוון המוסיקלי (כשלעצמו דבר חיובי). עוגן הלהקה הם Tom Barman, היוצר המרכזי, זמר מרכזי וגיטריסט, ו-Klaas Janzoons נגן הכינור (ולעיתים קלידים). הקיצר, החבורה הנוכחית (עם גיטריסט, בסיסט ומתופף חדשים) עלתה לבמה והחלה לנגן.

הם פתחו עם "Pocket Revolution" (הנושא את שם האלבום האחרון) שהתחיל יחסית נינוח, ואז הפזמון בעל האופי המקהלתי החל להניע את הרעש המזין הזה. הלילה הרוכב משירים מכל האלבומים. יש להם כל-כך הרבה חומר טוב, כך שתמיד משהו יחסר. והטוב שהיה, ברובו המוחץ היה כה טוב. בשיר השלישי "Instent Street", שהתעצם והתעצם, עם המתח, הגיטרות והדיסטורשן האינטנסיבי שמתגבר ומתגבר. הקתרזיס. הזיכוך. וכל שרציתי היה לרקוד את ריקוד השורות המקסים שבסוף הקליפּ. והיה "Via". והגיע הלופּ של "Worst Case Scenario" מהפנט את הבטן, עם הדינמו, האימה, הכאב, הפרטים, הבס, הפסנתר. עם החיכוך של הדינמו. הדיסטורשנים והכינור שמרים ומרים ומרים. שוב. לזיכוך. והלופּ המבריק של "Themes From Turnpike" עם הבערת הנשמה בתחתית. במחלף הרטוב של ניו-ג'רזי (ואולי השיר נכתב על מר טוני סופרנו מבעוד מועד?). עם הקצב הבסיסי, המונוטוני, ששומר עם הקצב הפנימי. ומתגבר. וגיטרות מערבונים (סופו של הביצוע היה קצת משונה, ולא התחבר לי טוב, עם איזה רגע של מטאל-טראשי וזעקות מוגבלות ולא מתחברות של הגיטריסט החדש). והיה "Roses" שהקפיץ. והיא מודה על הורד האדום, איתו הלכתי ביד עד לשבט שלה, וזורקת אותי לעזאזל. ועוד ועוד. וגם "Nothing Really Ends" שמנוגן פה ושם ברדיו. עם הקלידים כקסילופון. והעדינות. והאם יש לי סיכוי לרקוד איתך את הריקוד הישן שלנו... והאם זה מאוחר מדי? ובואי נברח מפה. לכל הרוחות. לא תהיה לנו הזדמנות נוספת. ואיך את נותנת להזדמנות הזו להתפוגג. ועוד. והם ירדו מהבמה. וחזרו. והשיר האחרון היה "Suds & Soda" שפותח את אלבום הבכורה. הכינור החל במונוטוניות קצרה והגיטרות האינטנסיביות הצטרפו. והדיסטורשן... וזה אינטנסיבי. קצף. וסודה וברקע צועקים "!Friday! Friday! Friday". והאינטנסיבי. והפוגה של שבריר שניה, וגיטרה עם צליל פתוח. והקהל שר בגרון ניחר שתמיד יש משהו באוויר. והאם אני יכול לשבור את הסנטימנט שלך. והשמחה. והחיוּת. והחדווה. והטירוף. ושישי! שישי! שישי! וקצף! וסבון שהוא בירה! וסנטימנט! ולרגע "Sabotage" של הביסטי בויז מפציע. וחוזר לסודה! ולקצף! ולפריידיי! ולכינור סוחט. ולדיסטורשן. והגוף שלי התמכר. והבס מניע את הבטן והחלק הפנימי-תחתון של הגרון. ולרגעים בערב הגוף שלי היה דיסטורשן. ואם הייתן מביטות בעיניי. באישוניי. הייתן רואות דיסטורשן. דיסטורשן באישונים.

ואחרי ההופעה הלכתי בשנית (פעם קודמת לפני זמן בעיר הגדולה) להקשיב ולפזז בקלילות לצלילי Coldcut בהאנגר 11 עם מיקסים ויזואלים וקוליים יפים ומעניינים.

ובשבת בלילה חוויתי את דאוס שוב בהאנגר 11. ושם ב- "Suds & Soda", ממש לפני סאבוטאז', הפציע לרגע שיקשוק תמונת פולרואיד של Outkast (אנדרה 3000 תעשה לי ילד). היי יא!

ואיזו מתנה זו מוסיקה. ואיך היא מחדדת חושים. רגשות. הרגשות. וכשהיא נוגעת אני מתמסר. מרגיש. חשוף. מלא עוצמה. פגיע. מצב מאוד אינטימי. אני טוטאלי. כמו כשאני מאוהב ואוהב. טוטאלי. אחרת מה זה שווה? התשוקה. הו.

היה שבוע מוסיקלי חי, שהחל עם אדון ג'ון היקס, המשיך בדאוס, קולדקט, ועוד דאוס. ג'אז. דיסטורשנים. אלקטרוניקה מלבבת. יחד עם זאת, וכעת אני מקווה ומצפה למוסיקה טריה שתנחת פה. של יוצרים חדשים. טריים. רעבים אחרי אלבום בכורה. תסמונת אלבום שני גם היא תתקבל בברכה. לו יהי.

והנה צילומי רגעים:

[dEUS, 9.2.06 בזאפה, תל-אביב]

[9.2.06, Coldcut בהאנגר 11, תל-אביב]

[11.02.06, dEUS בהאנגר 11, תל-אביב]

לילה טוב...

ליל חמישי שעבר זכיתי להקשיב לפסנתרן הג'אז John Hicks, במוזיאון תל אביב, בחיזוק המתופף שי זלמן ונגן הקונטרבס גלעד אברו.מר היקס,בן 65, פסנתרן מחונן, מגוון ומלא חדוות נגינה והומור, עלה לבמה בחליפה. ניחוח קלאסת אוֹלד סקוּל מכובדת. מתיישב צמוד לפסנתר שחור וקלאסי. הערב הוקדש ליצירותיו של Thelonious Monk. השלישיה (ניכר שהיתה כימיה בין השניים הצעירים לבין מר היקס) העניקו לילה עשיר, צבעוני, עם נגיעות הומור מוסיקלי ודיאלוגים מקסימים במיוחד בין הפסנתר למערכת התופים (היה כיף להביט בשי זלמן מתופף, ניכר היה שהוא מלא חדוות נגינה).

שתי הערות, ללא שום קשר להופעה המהנה, אך קשור לקהל ולמקום;

בתום ההדרן, טרם היקס וחבריו יצאו מן הבמה, חלק נכבד, אך לא מכובד, מהקהל קם מכסאו והחל לנוע אל היציאה. לטעמי התנהגות נלוזה. מדוע לא להמתין עוד 15 שניות, לכבד את המוסיקאים עד שירדו מן הבמה, ואז לקום ולשאוט אל עבר היציאה?

אולם מוזיאון תל אביב, היכל בעל מראה מכובד להופעות. מדוע, לכל הרוחות, בתום המופע, היציאה מן האולם אל הרחוב היא דרך נקיק אחורי מטונף (מה שמזכיר לי את היציאות מאולמי הקולנוע בארץ - סוגיה מסתורית בפני עצמה)? מדוע לא מתייחסים "לפרטים הקטנים"? לפחות היו צובעים את הנקיק בטיפה לבן ומעיפים את שקיות הניילון ששכבו על הרצפה.

אחרי שעברנו את הנקיק, כשהג'אז עדיין מהדהד בתוכנו, ועמדנו מחוץ למוזיאון, בלילה, בין מתחם המוזיאון למתחם בית האופרה החדש, כשמבנים נוספים מרשימים ומוארים בשעת לילה מאוחרת, חלשו על חלק זה של העיר - התמלאנו בתחושה מענגת של אורבניות שפויה ותרבותית.

ואחרי ההופעה המשכנו אל הבר-לאונג'-גלריה האהוב. אלכוהול.

ושישי עם ידידה טובה, שוב בבר-לאונג'-גלריה הביתי שלנו. על הבר. עם אלכוהול ושיחות על מין, מיניות, סוגיית סרטי זימה ו"יכולת אישית". משעשע. מעורר.

ובמסגרת עיסוקי והתלמדותי, אחרי שמסמכים עסקיים שונים ומשונים חלפו תחת ידיי, באופן חריג (יחסית) נחת בידיי הסכם גירושין ויחסי ממון. קראתי בעיון ונעצבתי. ממש. איך נישואין, שודאי ארכו כ-25 שנים, מסתכמים בנייר קר, מעשי ומנוכר.

ובשעות אחר הצהריים, הצבע בחוץ היה מוזר. שמים חומים ורוח. מוזר.

ובערב, בדרכי הביתה, ידידתי הציעה לי לקפוץ ל-Happy Hour עם חברותיה בפאב. הרגשתי כמעט בריטי. אולי אתמכר לתה ואאמץ פטיש על nanny קשוחה.

ומחר בלילה dEUS ינגנו בתל-אביב. הו דאוס. פתחו לי את הראש עם אלבומם הראשון "Worst Case Scenario" (שנת 1994). החיוּת, הבערה, היצירתיות, התשוקה. הלב. הו. אלבומם האחרון נגע בי פחות. מחר הם ינגנו, בביקורם השלישי, לייב אין תל-אביב (בשישי בירושלים, ושבת שוב בתל-אביב). וכשהכינור של "Suds & Soda" יחל לנסר והגיטרות האינטנסיביות יצטרפו - לא יהיה מאושר ממני במזרח התיכון. הו! !Friday! Friday! Friday (מתכונן לסאדס אנד סודה!)

ואחריהם נראה שאפזז בשנית (בעבר ב-Roseland Ballroom בניו-יורק) לצלילי Coldcut.

רשמים יגיעו. לילה טוב. :)