זה היה חייב להיות מוסיקלי, משונה, נבואי ואובר דרמתי בו זמנית. רק כי זו אני- שמנסה להוציא מכל דבר את המשמעות הכי קטנה, כמו מורה לספרות שמנתחת משפט של שלוש מילים.
אז זה היה המוות הראשון שלי. סבא משה מת. הידיים כותבות, והראש לא מבין בכלל עד כמה שונה העולם מקודמו- העולם שבו סבי עוד חי ונושם, אבל בכל זאת דומה איכשהו.
באותו סוף שבוע, בו יצאתי הביתה לפני ארבעה שבועות , נהניתי כמו שלא נהניתי בחיי. רציתי לחגוג את סוף שלב הדייטינג הארוך שלי שנמשך כבר חצי שנה. אז הסתפרתי, ושתיתי המון, עשיתי שופינג חייתי, ועשיתי עוד אחד. ב23.1.11 - ביום ראשון- קנינו תיק עבודה מקסים ועוגת קונדיטוריה לאבי, שעמד לחגוג את יום הולדתו ה47 ביום למחרת. וככה זה קרה לי - בשעה 00:20 בלילה, ביום הולדתו ה47 של אבי, ה24.1.11 .
"סבא לא מרגיש טוב". בזה זה הסתכם. הוא היה בבית, והוא לא הרגיש טוב. ואני בדיוק באתי להניח את הכומתה על המדים המגוהצים- ואז אמא קיבלה את הטלפון מאבא והשפתיים שלה אמרו בלחש- "הוא נפטר". אז זרקתי את הכומתה על השולחן והתיישבתי על הכורסה- כי ידעתי שעכשיו מגיע הזמן שלי לבכות. לא יכולתי ללכת לישון- ונשארתי על הספה כמו מטומטמת- חושבת שאני מדמיינת, שלא אראה אותו שוב.
ביום שישי שקדם לימים האלה, הלכתי לקנות דיסקים. קניתי שלושה אלבומים- שניים שתכננתי לקנות ואחד שלא. "תנסי את הראשון של ארקייד פייר" , אמר המוכר שלי, ואני הנהנתי, שילמתי, ולא הבטתי באלבום הזה בכלל. לא ידעתי מה שמו ובכל זאת הוספתי אותו לאייפון שלי בטוענה שאקשיב לו כשיבוא זמנו.
אז ביום שני קברתי את סבא. יש שני סוגי בכי בהלוויות. מי שבא להשתתף בצערנו בכה בכי מסוג אחד- בכי שהוא חרישי, שלא שומעים אותו. בכי שאולי בא מצער עמוק על אותו אדם- או משברון קל לראות אנשים אחרים בעת צערם.
יש את הבכי השני, אותו בוכים אותם אנשים שבאמת איבדו משהו הפעם- אני איבדתי את האיש שאני התוצאות של מעשיו- והוא הסיבות שלי. אני איבדתי את האדם שנתן לי את צבע עורי, שם משפחתי, המזג המתלהם שיש לי לפעמים, מקום מגוריי. האיש שנתן לי את אבא, ולאבא את שמו. איבדתי סב, שגר שני רחובות ממני- אבל לא ראיתי אותו כל כך הרבה בזמן האחרון כי הייתי עסוקה בדברים של צעירים. אכלתי איתו ארוחת שבת ביום שישי- אבל אני באמת לא מצליחה להזכר מה היו המילים האחרונות שאמרתי לו ושהוא אמר לי. אז איבדתי סבא וזכיתי בתחושה המפלצתית של הציפייה למחילה שאין לקבל- המחילה של איש שלא ישוב.
הבכי שלי היה בכי רם- בכי מפלצתי והסטרי , ובהלווייה הראשונה שלי כרעתי ברכיים על הקבר, מתחננת שיסלח שלי. בוכה על האבדן של הסבא הצעיר שלי שהיה כולו נתינה ודאגה למשפחה שלו, בוכה על אבא שלי שאיבד אב מסור ביום הולדתו ה47. בוכה עליי- ועל המחילה שלא אקבל לעולם.
היו המון סימנים לכך באותו סופ"ש כיפי, שסבא עומד לעזוב אותנו. אני זוכרת שזמזמתי שירי פרידה בזמן ששמתי בגדים בכביסה, אני זוכרת שדיברתי עם סבתא על מוות ביום שישי. והאלבום של ארקייד פייר- שאחרי הלווויה שמעתי במיטה המיותמת של סבא, ואז קראתי את שמו, "Funeral" , והבנתי מה בעצם ניסו להגיד לי. הרעד שלווה אחרי גילוי אותו צירוף מקרים משונה העביר בי את התחושה שהמוות גדול מכולנו, והוא יקח ממני אנשים, אחד אחד וכל אחד בזמנו הוא. וגם הם, הלהקה, נתנו לאלבום הבכורה שלהם את השם- בגלל אותו סוג של אבדן, כי הם בטח הרגישו כמוני. וכשהם מקוננים שם על השכונה שלהם - אני מקוננת על שלי, כי היא נראית אותו הדבר, אבל חסרה הכל.
עבר עלי חודש לא פשוט. ואני מרגישה קטנה מדיי, מול מוות גדול. אבל אחרי שחקרתי את אותו אלבום משונה ויפה ומכאיב, אני מבינה שאין לי מה לעשות חוץ מלבכות כשאפשר, ולזכור את כל שנתן לי סבא- הטוב והרע. להמשיך לישון עם כובע הגרב שלו- ומתישהו להיגמל מההרגל, ולהתחיל להנציח אותו במעשים. איפה שהוא לא יהיה, אני עדיין מקווה שהוא יסלח לי.
משה עזיזי, נפטר ב24.1.11, אחרי שבנה משפחה ורומם אותה. השכונה שלי עדיין זוכרת אותו, כמוני, והוא לא ימחה ממנה, או ממני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
