שנייה לפני שהכל משתנה, אולי זה הזמן הכי נכון לעשות מה שקוראים בצבאית- הערכת מצב.
אני שבוע ויומיים לפני חופשת שחרור, אם אנסח זאת במילים אחרות- אני חוזרת הביתה. אחרי שנתיים אינטנסיביות של שינוי, אני חוזרת אדם שונה אבל דומה. יש לי חלומות כמעט זהים לאלה שהיו לי כשרק התגייסתי. אבל אני בכל זאת אדם אחר, פחות נאיבית ויותר מרושעת ממה שאני זוכרת את עצמי לפני שהכל התחיל.
שנייה לפני שאני מועדת ממסגרת נוקשה לחופש מוחלט, נפרדת מהנשק שלי שהיה לי רע נאמן, נפרדת מכולם בבסיס, אני חושבת על הכל. כמו ארוחה שהשקעת בהכנתה ועתה, אתה בוהה בה בהשתאות וממאן לאוכלה . אזרחות זה דבר שקוסם לכל חייל, וגם מפחיד אותו, אך לא בפחד הבנאלי מאזרחות עסקינן. שניה לפני שאני משתחררת אני חושבת על כל ההגשמות אותן רציתי לעצמי- שיעורי גרמנית, סדנאות כתיבה, תואר ראשון- עושר תרבותי. כל הדברים שהצבא הקפיא לי לשנתיים, ההופעות, ההצגות והסרטים. מלהיב לא? זה דבר מטמטם מאין כמוהו, הכמיהה לדברים הרבים שיש לעשות, ומותר לעשותם. זה מתחיל בדברים קטנים- חמישה עגילים באוזן אחת (שאחורר עם שחר חפש"שי), לקים בצבעים מזעזים ומעוררי אפילפסיה שאמרח על ציפורני בלי אצטון בהיכון, גופיות, מכנסיים קצרים, סנדלים... אחרי שנתיים עם נעליים גבוהות. אטרקטיבי לא?
שנייה לפני שאני מתאהבת עוד התאהבות מטומטמת, אני רגל פה ורגל שם. מנסה להחליט, ליפול או להשאר יציבה וסקפטית. ולמה לי בעצם להשלות אותי כך. איך למען השם אותו מנגנון מהולל שפיתחתי, למציאת פגמים בבני אדם, מושבת לפתע ולא מסוגל למצוא דבר אחד שימנע ממני להתקרב לזה. מאסתי בכך, ומאסתי בעצמי. מאסתי ממערכות יחסים קצרות המרגישות כמו פשרה אל מול אותן התאהבויות לא ממומשות שלי. מאסתי בתחושה הדוקרת הזו בבטן של מועקה ובאותו חסך בשקט. מאסתי בלצחוק מכל שיחה, כי הוא באמת גורם לי לצחוק, ומההשתאות הזו. דיי.
עוד לא, עוד לא קוראים לזה אהבה, או התאהבו. כנראה ברחו לי כמה פרומונים לאוויר שבינינו. אבל זה רגש, גם הוא קטן וזעיר. ואני קוראת למישהו שיפסיק את זה מיד כי זה לא הוגן. איני יכולה לפעם נוספת, ואני לא מעוניינת. אולי איזה סטוץ יפתור את הכל אם ימהל בכמות האלכוהול הנכונה.
נהדר, נהדר, נהדר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
