שחרור הוא אחד הרגעים בחיים שמחכים לו כל כך, עד שהוא מגיע, ואז לא מאמינים שזה באמת קורה.
מה אני יכולה לעשות אחרי שכבר עשיתי כל כך הרבה ונזרקתי אל הריק, אל החלל החיצון? יש משהו מאוד מרגיע בכח המשיכה של השגרה הקדחתנית, של המשמרות הארוכות והעייפות.
עייפות. זו היתה מתנת הצבא לי. למדתי להיות עייפה, מעולם לא הייתי עייפה בתיכון. בחודש וחצי האחרונים, מאז התחפש"שתי, טיפלתי בבעיה זו. ישנתי, רבצתי, ועצמתי עיניים בכל הזדמנות. השינה הזו באה עם סיוטים של רגשות אשמה. ומה מקור הבעיה הזאת בכלל?
כשהייתי כמעט בת 7 הביאו אותי הוריי ללמוד בכתה א'. מאותו רגע ביליתי 12 שנה של סטרס בכל הקשור לציונים. אני לא מאותם אלה שהעבירו את גיל העשרה שלהם בבטלה מוחלטת. בערך שבועיים אחרי שסיימתי תיכון התגייסתי ועשיתי חצאים פחות או יותר במשך שנתיים, כמפקדת תצפיות בצפון. 14 שנה מיכרה אותי החברה לשגרה ולמסגרת, ועכשיו, כשאני נחה, זה מרגיש אשם.
אבא שלי חושב שאני עצלנית ושאני מבזבזת את הזמן. השאיפה שלו היא לגרום לי להתחיל לעבוד כמה שיותר מוקדם. הוא לא הוגן כלפיי.
הוא קצת שוכח שאני מתחילה ללמוד לפסיכומטרי באינטנסיביות בתחילת ספטמבר ושאלו הם החודשיים היחידים שלי בכל החיים לעשות כלום. לא לא לעשות כלום, אלא ממש לעשות אותו.
אז מה אני אמורה לעשות?
אני משוחררת אבל כבולה כבר בראש, למשהו אחר.
ואני רוצה לעבוד, אבל צריכה גם משהו מספיק גמיש שיאפשר לי ללמוד.
ונמאס לי שאנשים מסתכלים עלי ובוחנים אותי ואת מה שאני עושה או לא עושה. נמאס לי שאנשים צרי עין, ולא מבינים מה זה להיות משוחררת אחרי שהיית תצפיתנית, ואז יותר גרוע, מפקדת.
אני עדיין
כל כך עייפה.
Yours, Yarden
בבלוג זה
בכל הבלוגים
