כמה התגעגעתי להרגשה הנעימה שגורם שיר טוב. לכפות הרגליים שנעות בקצב, לעיניים שנעצמות כמעט אוטומטית, לגב המותח שריריו, ואז מרפה בבת אחת. את התודה הספציפית הזאת אני חייבת לאחרון של רדיוהד, אני יודעת שזו די קלישאה להזכיר כמה הם אדירים אבל הם באמת אדירים. הם כל מה שקולדפליי לעולם לא יוכלו להיות, אפילו אם יעברו שיפוץ מקיף ויכחישו כל קשר לריהאנה. אבל טוב, למי אכפת.
בשבועות האחרונים אני מרגישה את הצ'אקרות שלי נפתחות מחדש. עבודה חדשה (שבה אני זוכה לדבר אנגלית כל הזמן, כיף!), החלטות חדשות. לא להירדם, להרשם לאוניברסיטה ולהתחיל להגשים כמה חלומות במקום לשבת בבית ולהירקב. זה הכי אני, לשבת ולהירקב, אבל לא באמת. אני יכולה להיות מאוד חתרנית, מאוד שאפתנית, הייתי צריכה תנופה קטנה, ואין לי מושג מאיזה כיוון היא הגיעה. אולי היא הגיחה מתוך היאוש וממש גיששה דרכה החוצה, עד אליי.
אני מאוד מקווה שאתקבל, מאוד מקווה שאצליח להיות טובה במה שאני עושה.
נשארתי אני
אני תחרותית קצת.
הרבה.
אלוהים אדירים, כל כך כיף להקשיב לניין אינץ' ניילס ולהרגיש את הלב שלך עושה סלטות בבית החזה. זה מרגיש טוב, זה חשוב וזה מראה שמשהו עדיין זז שם בפנים. במיוחד בשיר לוחמני כמו Capital G , כשמרגישים שהיד מתקמצת לאגרוף.
זה בטח נשמע כל כך טריוויאלי להיות חי, אבל אני באמת מרגישה שהחודשים האחרונים היו עבורי כמו סוג של קומה. שום דבר לא קורה, דבר לא חדש תחת השמש, חיים בעזרת כח האינרציה , וכח האינרציה לבדו. ועכשיו, אולי ניעורתי לחיים או שנוערתי לחיים, משהו בסגנון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
