פאקינג שיט.
שוב אני עם העמוד פתוח כבר כמה ימים ופשוט לא מצליחה להביא את עצמי למצב כתיבה.
וזה מדכא. כי אני צריכה לשחרר קיטור איפשהו.
משהו עובר עליי לאחרונה.. אולי יותר בשבוע האחרון.. ואני לא בטוחה למה.
אבל זה יושב עליי, ומכביד, ומדכא. ואני לא יודעת איך להתמודד עם זה.
בשנה שנתיים האחרונות עברתי שינוי בדרך שבה אני רואה את העולם.
והחלטתי לשנות גישה ולהיות כמה שיותר אופטימית ולא להתרגש יותר מדי משטויות ולעבור הלאה.
ולאחרונה קשה לי להמשיך עם זה ושקעתי למן דיכאון רע כזה.
אני פשוט שונאת את עצמי כרגע. בכל מובן. כן, זה קצת אימו מצידי אבל פאק איט, זה מה שאני מרגישה.
אין לי שום תחומי עניין חוץ ממוזיקה - ולא בקטע של ליצור מוזיקה, פשוט לשמוע מוזיקה,להקות,סרטונים,הופעות.
אין לי שום כישרון מיוחד בשומדבר.
אני לא יודעת איך לתקשר עם אנשים כמו שצריך.
אני לא שנונה בשיט. לוקח לי שעות להגיב להודעות וכאלה ששולחים לי, במטרה לא להשמע כזאת יבשה.
אני לא מצליחה להתחיל עם בנים. ובנים לא מתחילים איתי. מעבר לסטוצים וכאלה.
הבנאדם היחיד שכבר עשה את זה, חי בארה"ב. הכרתי אותו בערך שבועיים לפני שהוא עזב, ומאז הוא בא לבקר בארץ כל קיץ
אנחנו נפגשים, מבלים המון זמן ביחד, מדברים, צוחקים, כמובן שעם זה בא גם דברים אחרים. בקיצור ממש כמו זוג.
אבל אז זה נגמר, והוא חוזר, ואנחנו מתנתקים שוב לשנה. וזה כואב. וזה קשה. ואני מתגעגעת.
אז השנה עצרתי את זה. נפגשנו פעם אחת והיה מדהים וכיף כמו תמיד, שהוא שוב איתי מחבק אותי חזק.
אבל די. לא יכולתי להפגש איתו יותר. כי זה כבר מתחיל להכביד עליי משנה לשנה הניתוק הזה. אז כבר עדיף לא להפגש בכלל.
אם הוא רק היה חוזר לארץ הכל היה הרבה יותר טוב.
אז זה משהו אחד שיושב עליי.
עוד משהו, הייתי בפסטיבל בבלגיה לא מזמן, לא, לא tomorrowland. קיצר הכרנו שם מלא אנשים..
היה אחד ששמתי עליו קצת עין.. והתחלנו לדבר הרבה רק ביום האחרון לפני הטיסה..
מאז נפגשנו עם כולם כמה פעמים.. ואנחנו מדברים המון, אבל כרגע רק בהודעות וכאלה..
והוא מצחיק ממש ומכיר המון להקות ודברים שאני מכירה ואוהבת - שנדיר למצוא עוד אנשים שמכירים ואוהבים.
ואני ממש רוצה לקדם את זה. אבל אני לא יודעת איך. ואני כל הזמן בלחץ לכתוב לו את הדבר הנכון, או משהו מצחיק, או משהו שנון.
והלחץ הזה משגע אותי. ואני מפחדת שאני סתם עסוקה בלחץ הזה ואז הכל מתפקשש.
ואני לא יודעת אם הוא בכלל בעניין גם.
אה כן - יש גם את העניין שבערך יום אחרי שחזרנו לארץ, הצעתי לו להצטרף אליי לפראג לראות הופעה של בלינק. והוא הסכים! אז אם המצב
יירגע עד ה14.8 אנחנו טסים. ביחד. רק הוא ואני. לסופ"ש בפראג. להופעה של בלינק.
זאת יכולה להיות האפשרות שלי להזיז דברים... אבל אוף. אני לא יודעת מה לעשות. כבר הרבה זמן שלא הייתי מעוניינת במישהו.
ואני חלודה ברמות פסיכיות.
מה גם, שאני בת פאקינג 23, ומעולם לא היה לי חבר.
שלא תבינו לא נכון, היו אופציות, אני פשוט הרסתי את זה.
עם החוסר ביטחון, או עם זה שמהר מאוד נתתי לזה להגיע לסקס.
ואז פחדתי שאם אני לא אתן את זה, לא ירצו אותי.
בקיצור זה גם משהו שיושב עליי וקצת מפחיד.
כושר, זה עניין נוסף.
לפני שנתיים בערך, הייתי במשקל שיא מבחינתי של 60 ק"ג. ביום שקלטתי את זה החלטתי לשנות את זה.
שיניתי קצת הרגלי אכילה, והתחלתי לעשות המון ספורט בבית.
ועשיתי את זה, הצלחתי לרדת ל52-53 ק"ג וזה היה מדהים. והרגשתי כל כך טוב עם עצמי.
ומאז עבר זמן, דברים השתנו, ובעיקר היה טיול של חצי שנה באוסטרליה, ניו זילנד, יפן ושם אכלתי מלא שטויות
והעליתי הכל שוב. חזרתי מהטיול שוב במשקל של 60-61 ק"ג מה שאומר שוב, להכנס בדיוק לאותו מסלול.
רק שהפעם החלטתי להשקיע וללכת לחדר כושר. אז בערך שבוע אחרי שחזרתי נרשמתי לאחד.
והיה לי מאמן אישי במשך שלושה חודשים. ועכשיו אני הולכת לשיעורי TRX פעמיים בשבוע.
ובאמת שהקפדתי ללכת המון לחדר כושר, כמעט כל יום.
אבל אני לא רואה שום שינוי. וזה מייאש.
הסיבה העיקרית שאני לא רואה שינוי היא בעיקר הרגלי האכילה שלי.
וזאת בעיה רצינית. זה לא שאני טוחנת בכמויות ואוכלת מלא מתוקים וכאלה. דווקא ממש לא.
אני פשוט אוכלת לא נכון, מנה כפולה של סירייל בבוקר (קורנפלקס) - זאת הארוחת בוקר שלי כבר 23 שנה נראלי חחח
בצהריים מה שיש בבית שזה בד"כ אוכל קנוי וכאלה שזה הכי לא בריא.
ובערב גם טוסט או סירייל.
בלי ירקות,פירות,ויטמינים. חלבונים פחמימות שטויות.
לא מספיק מים.
ו... הרבה יותר מדי בירה. שזאת החולשה שלי לדעתי.
אם הייתי מורידה בכמות בירה בכל הזמן הזה שאני במכון, הייתי רואה הבדל משמעותי.
נשמע אלכוהוליסטי מצידי. אבל כן,בירה זאת חולשה רצינית.
יש לי חברה ממש טובה ששתינו עם אותה בעיה. חחח
אנחנו אוהבות לצאת הרבה, ושיוצאים, חייבים בירה. מינימום חצי.
לפעמים זה נגמר גם בליטר.
ואני לא מצליחה לוותר על זה. מה עושים?איך עושים?
אה כן גם יש מלא בלאגן בעבודה. ולחץ.
וכמובן, שבנוסף להכל, ואולי אפילו לפני הכל, המצב.
המצב בארץ.
אני גרה במרכז, ויש לנו לפחות שתי אזעקות ביום, וים יירוטים בדיוק מעל הבית שלי.
זה כלום לעומת מה שהתושבים בדרום חוטפים. כמויות לא נורמליות של אזעקות,יירוטים ונפילות.
והחיילים שלנו, חברים שלנו, כולנו מכירים לפחות בן אדם אחד שבפנים.
כל ההרוגים והפצועים, פשוט כואב הלב. בשיא הרצינות, כואב.הלב. מהכי בפנים. הרגשה שבאמת אי אפשר להסביר במילים.
קוועצ' פנימי כזה. פשוט כואב. אני באמת מקווה שלא יהיו עוד הרוגים ושכולם יחזרו הביתה בשלום.
אני לא אתחיל לפתוח כאן בדיון פוליטי אני רק אגיד שאני בעד המבצע. וכמה שיותר.
ומה שהכי משגע אותי, יש לי המון חברים בחו"ל מכל מיני מקומות, ורובם פשוט לא מבינים.
כל מה שהם רואים זה את מספר ההרוגים בצד השני וזהו. הם לא מבינים שהאשם בזה זה רק חמאס, ולא ישראל.
וזה מחרפן אותי הבורות הזאת שלהם. שאין להם מושג מה באמת קורה כאן. הם נמצאים להם בצד השני של העולם מטיילים ונהנים ומאמינים לכל
שיט שאומרים להם בחדשות. שיבואו לכאן ליום אחד ונראה מה הם יגידו.
קיצר כמו שאמרתי שחרור קיטור.
והלוואי ומישהו היה קורא כאן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
