מארס בעקרב

ירושלים היא עיר של בּוֹדֵי נרטיבים

אני לא מתחבר לנרטיב הפסיכולוגי

ולא לנרטיב הסוציולוגי

ולא לנרטיב הדתי-לאומי

אני גם לא מתחבר למילה נרטיב

וגם לא למילה מתחבר.

על פי היהדות (כפי שמצטט אותה עגנון) שינה היא "מוות קטן".

אם הבנתי נכון אז המדיטציה שלי היא מוות יותר גדול משינה.

מה שמזכיר לי שהתרגום של נירוונה הוא מוות.

אז אולי מדיטציה זה פירוש אפשרי לביטוי היהודי "מנוחה נכונה".

כנראה שאני חולה טלויזיה, כי הלילה חלמתי חלום שבו ישראל אהרוני (מערוץ 10) סיפר בתוכניתו שהוא לא אוהב ארוחות בוקר, ומוטי איוניר (מערוץ הספורט) ניסה לשכנע אותו שזה דווקא כיף לשבת בבית-קפה בבוקר, בייחוד אם אוכלים משהו תוך כדי שיחה.

כנראה שלפחות בצעירותו בשביס-זינגר היה אדם יותר רציני משאני היום, ולכן כך קרה למספר ב"שושה": "בחלומותי נתערבבו הסתבכויותי שלי בבעיות העולם, היטלר ומוסוליני וסטאלין רָבו בענין המחזה שלי ואחר-כך יצאו למלחמה."

ב"ספר המידות" כותב ר' נחמן כך: "מי שרוצה שיתקיימו חלומותיו יכתוב אותם בפנקסו ואת היום ואת השעה ואת המקום".

לכן, כנראה, אני כמעט אף פעם לא כותב חלומות, כי כמעט כולם רעים.

וגם לכך מתייחס "ספר המידות": "מבהילין את האדם בחלומות כדי להסיר ממנו גאווה". מה שמזכיר לי דיירת רחוב נרקומנית שלפני כמה ימים העבירה את הלילה בכניסה לבניין. השכם בבוקר היא פרצה בצעקות היסטריות, שנכנסו לתוך החלום שחלמתי אז והטביעו בי חוויה נרקוטית.

ג'וזף הלר ב"משהו קרה" (תרגום אופירה רהט): "חלומות הם חסרי רחמים. הם תוקפים אותך כשאתה ישן".

ובהמשך: "לפעמים כשאני ישן אני מנסה להתעורר ואינני יכול. שינה משתלטת עלי, וזהו חלומי."

העולם מתחלק לשניים, לאלה שמרגישים מקופחים ולאלה שמאשימים את עצמם. וזה לא נכון שהאמת היא באמצע, בעניין זה האמת היא מה שכל אחד מרגיש.

ועלובי הנפש, אלה שפסיכולוגיסטיקת ההון-שלטון יכולה להשפיע עליהם להאשים את עצמם, אין להם אלא להאשים בכך את עצמם.

בפנקס מלפני כמה חודשים (מדצמבר 2010) כתבתי אל תהיה חכם, תהיה צודק. על אותו משקל אוסיף עכשיו: אל תהיה אשם, תהיה קורבן.

קשה עד בלתי אפשרי לסבול את הדיבורים על הצורך שיהיה למדינה חזון. לְמדינה, כל מדינה, לא יכול ולא צריך להיות שום מכנה משותף שברוח, רק סולידריוּת ילידית. במילים אחרות, פוליטיקאי יליד הארץ שנאמן בתום-לב לאידיאולוגיה הציונית (למשל ציפי לבני, מרידור, הרצוג) הוא פוליטיקאי מפלסטיק.

ואחד כמו סטנלי פישר הוא אפילו לא מפלסטיק, אלא מיקוּר חוץ, הפרטה של בנק ישראל.

הציונות הפלמ"חניקית – אהבה מקודשת בדם.

הציונות הדתית – אדמה מקודשת בדם.

דם > דממה

כי מדם באת ואל דממה תשוב.

בעלות הברית היו שותפות להשקפתו של היטלר שצריך להיפטר מהיהודים, ולכן אישרו ואף דחפו להקמת המדינה. החל מהצהרת בלפור.

בעוד שאנחנו היהודים היינו אמורים לסרב לכך, תפקידנו הוא הרי להיות עצם בגרונם של העכו"ם, או כמו שנאמר בתהילים (י"ז 4) "אֲנִי שָׁמַרְתִּי אָרְחוֹת פָּרִיץ". ריבונות משמעה התבוללות.

שירהּ של חנה סנש "אשרי הגפרור" יותר מתאים לאירועי זיכרון לשואה מאשר שירהּ "אלי אלי" הכל-כך מקובל באירועים כאלה.

נתקלתי לאחרונה בכמה קרימינלים-לייט, קצת נרקומנים, קצת גונבים, קצת סוחטים, ובעיקר מנצלים את אותן משפחות ואותן רשוּיוֹת שֶחַיוֹת מזה שמנצלים אותן.

הצלחה של עסקים פרטיים (כולל דרך הורדת מס חברות וכו') כנראה שבאמת "זולגת למטה" מבחינת כמות של "מקומות עבודה", אבל לא מבחינת גובה השכר, ההפך, עסק פרטי "יציב" יכול להרשות לעצמו לשלם פחות, כי הוא פחות תלוי בעובד זה או אחר, כי יש בו שיטה, אירגון, מערך.

פיסגת הצלחתו של פרויד היתה בארה"ב, משם זלגה התמסדותו.

הכי פשוט שאני יכול: הקפיטליזם זקוק לפסיכולוגים, כדי שישפיעו על הציבור להאשים אך ורק את עצמו, כלומר "לִזרום".

ב"רבים יותר מתים מלב שבור", רומן של האמריקאי-יהודי סול בלו, אומר המספר: "אמוני בפסיכולוגיה הולך ופוחת. היא נראית בעיניי כאחד ממוצרי הלוואי הפחות חשובים הנובעים מקוצר רוחו של המצפון המודרני, זעזוע שאנו מעניקים לו את השם 'הבנה' ".

באותו רומן באותו עניין: "כבר נמאס לי לראות אנשים בעלי איכות נדפקים בחיי יום-יום, להנאתם של גסי הרוח. אבל לא, האנשים האיכותיים שקועים תמיד עמוק עמוק בתוך הזבל של 'חיים אישיים' " (תרגום משה זינגר).

הגיבורים הראשיים של סול בלו הם תמיד אִיוֹבִיים.

במחזמר "סיפור הפרברים", שהוא גירסה של "רומיאו ויוליה", כשאניטה מגלה שאחותה מריה התאהבה בטוני, היא שרה (את מילותיו של זונדהיים) Stick to your own kind"". סטיק טו יור און קיינד, איזה יופי של שורה! כל כך שימושית בכל מיני מצבים.

אחר-כך שרה אניטה "a man who kill cannot love". לעומת זאת ב"נפוליון חי או מת" של אלוני השיר החזק ביותר הוא "נשים אוהבות רוצחים".

אפרופו חולה טלויזיה, כל פעם שאני נתקל בטלויזיה בראיונות עם פסיכולוגים-עובדים-סוציאליים אני נזכר בפסוק "הֲלָנוּ אַתָּה אִם לְצָרֵינוּ" (יהושע ה' 13). גם התבטאויות של כלכלנים גורמות לי להיזכר בפסוק הזה, מה שנקרא מדעי החברה.

משהו שאמר ברכט על פרויד (מפיו של גיבורו ציפל, בספר "שיחות עם פליטים"): "פרויד ראה שהעולם זקוק לשרלטנים. לכן ייסד חיש-מהר בית-ספר, שממנו יכול היה העולם ליטול לעצמו שרלטנים - - - הוא הציב מין תאוריה של מוסר יחסי".

ומילטון פרידמן, או מי שלא יהיה, ייסד חיש-מהר בית-ספר לכלכלה.

ברומן הנ"ל של סול בלו יש פיסקה שהיא תימצוּת מאלף של תורת מילטון פרידמן, אבל כבר החזרתי אותו לספרייה.

ב"ספר תכלית המעשים" כותב עגנון: "דבר נשכח ודבר נזכר, וכשם שתמיהים על השכחה כך תמיהים על הזכירה. מכל מקום יפה הזכירה משכחה, שעל הזכירה אומרים ברוך מזכיר נשכחות ועל השכחה לא אומרים ולא כלום, ואם אומרים אומרים חבל ששכחתי. אף על פי כן אין השכחה מכלל הרעות, שאם היתה מכלל הרעות צריכים היו להודות עליה כשם שמברך על הטובה כך מברך על הרעה."

אולי, באמת, בוא נדבר רגע על עניין הזיכרון: אחרי שיחה עם מישהו, מה אתה זוכר יותר, את מה שהוא אמר לך או את מה שאתה אמרת לו.

קמטי זיקנה הם תוצאה של מאמצי ההיזכרות השוטפים, המצטברים.

גם השיכחה היא תוצאה של מאמצי ההיזכרות.

כה אמר לי מוכר פיצוחים ברח' מלכי ישראל (על יד כיכר השבת): "למה נהוג לשתות בפורים? כדי להזכיר לאדם שהעולם יכול להתקיים גם בלעדיו".

האינטרנט היא לפי שעה לא יותר מ-interbet, וכמובן interbed.

"נה מה קי טה פה" (אל תעזביני) זה שיר לַמוזה, בשום אופן לא שיר לאישה בשר-ודם. אפשר לחוש בכך בקלות דרך בחינת הדימויים. גם לא מתאים לסרקסטי בּרֶל להתרגש עד כדי כך ממישהי כלשהי.

יש לי רומן עם האסטרולוגיה, אבל לא זוגיוּת. ספיריטואלי אבל לא ספיריטואליסט.

פרקי אבות פרק ג' משנה י"ח: "רבי אלעזר בן חסמא אומר: תקופות וגימטרִיָאוֹת – פַּרְפְּרָאוֹת לחכמה". עם הפרשנות הזאת לאסטרולוגיה ולשאר אוקלטים אני יכול לפעמים לחיות, אבל בפרשנותו של ר' עובדיה מברטנורא לפרשנות הזאת יש לגלוג על שכמותי, ולכן לא אצטט אותו.

חוויה שהיא כנראה בלעדית לבעלי מרקורי בעקרב: לא להאמין עד כמה נשים מחוברות ומושפעות מהמראה החיצוני שלהן-עצמן. כששומעים מישהי ברדיו אפשר לנחש איך היא נראית, ואחר כך, אם וכאשר רואים אותה בטלויזיה מתברר שהתמונה מהרדיו היתה יותר ברורה, HD.

גם ברית מילה זה קעקוע

מתרחב ומתכווץ

מתקמט ומתיישר

על ציר הזמן והמקום והעלילה

והיו לאות על ידך

ולעין שלישית

בין זו הבריאה לזו השׁתוּמה.

השיר המפורסם "אליפלט" (של אלתרמן) לא היה עובר היום את צנזורת הפוליטיקלי-קורקט של הרדיו העברי, האמירה שלו היתה נחשבת לתועבה. הכיפות הסרוגות לא היו נותנות לשוטה-הכפר הנעבעך-ליימעך-שלימזל הזה להיכנס לסקאלת אחינו גיבורי התהילה.

השיר המפורסם של לאה גולדברג "זה מכבר, איש לא מחכה לי..." הוא לגמרי עלוב, טקסט שכתוב בצורת שיר אבל אין בו שום ניצוץ שירי, כמו יומן במובן הרע של יומן. אבל אסור להגיד את זה... לאה גולדברג!...

מיסכנים המלחינים הצעירים, המלחינים הקלאסיים כבר תפסו את המלודיות הטובות (למשל שומאן ברביעיה אופ' 44).

קהלת ו' 10: "אל תאמר מֶה היה שהימים הראשונים היו טובים מֵאֵלֶּה, כי לא מחכמה שָאַלְתָּ עַל-זֶה". כלומר: להתחרט זה נטייה של טיפוסים כוחניים, כאלה שבירור האמת לא מנחם אותם.

גם טיפוסים לא כוחניים לפעמים מתחרטים, כשמדובר בהחלטות שלהם במשחקים, בתחרויות ספורט וכיוצא בהן.

אלה שנקראים כלכלנים מקדשים את התחרותיוּת כי רק בתחרותיות יש תוקף לעקומות ההיצע והביקוש שהם למדו באוניברסיטה, שהן הבסיס למה שנקרא המקצוע שלהם, לתוארם האקדמאי, מעמדם וכמובן פרנסתם.

בגדול גברת הון-שלטון דווקא מעוניינת במאבקי צרכנות של הציבור, כי המאבקים האלה, בעצם קיומם מצדיקים את השיטה.

שכני הביזנסמן הכושל-אך-שורד כבר בדרך לקלוט שהתחום היחיד שבו הוא יכול להתחרות הוא בקבלת קליינטים שאף אחד לא מוכן לקבל. ואם יראה כי טוב אז בעקבותיו יבואו עוד סוחרים, ואז הוא יוריד עוד, ועוד, גם את האיכות וגם את המחיר. הרגע לפני שהעולם יתהפך יהיה הרגע הגדול שלו, רגע התהילה שבו יהיה לו מונופול, אפילו בלעדיוּת.

מה יביא לקריסת הבנקים? אחרי שהם יאלצו להיכנע ולמחוק את חובות בעלי החוב הגדולים, סטייט-אוף-מיינד סוציאליסטי יאלץ אותם למחוק גם את חובות בעלי החוב הקטנים.

כמה כבר אפשר להתווכח עם רגשות, גם אם הן חוּלשות.

כמה כבר אפשר להתעלם מרגשות, מופרכות ככל שיהיו.

חֶמלה זה רגש נמוך, רדוד. המניעים האמיתיים – של כל אחד – הם יותר גבוהים ועמוקים. אולי אפשר להגיד שזהו ההבדל בין היהדות לנצרות.

יש להבחין בין מִטֶבַע הדברים לבין מִטֶבע הטבע.

בעוד הם מדברים על הצורך להפריד בין הדת למדינה, התחלפה הדת. הדת היהודית, שאליה הם מתכוונים, הוּמרה באידיאולוגיה הציונית. העיקרון, המטריקס הישראלי נשאר.

המילה "כיבוש" לא מרשימה את הכיפות הסרוגות, כי לפני 67 הם-עצמם הרגישו כבושים, על ידי החילוניים המייסדים (שכאמור לא באמת היו חילוניים). מטרת מפעל ההתנחלות היא שתהיה להם ארץ משלהם, מבלי להתנתק, כדי שבהדרגה יוכלו להתנקם, להשתלט על הארץ הראשונה, זו שמידרה אותם.

בדרך-כלל רומנים מביאים רעיונות, אפשרויות, תחושת צורך לעשות מהם סרטים. אבל במקרה של "זליג" של וודי אלן המצב הוא הפוך – הסרט הזה כאילו מבקש שיהוונו אותו לרומן. גינטר גראס נראה לי מועמד טוב לכתיבת "זליג".

באיחור רב קראתי לאחרונה את "הר אדוני" העילאי של ארי דה לוקה. לא צריך להשוות למקור ובכלל לא צריך לדעת איטלקית בשביל להגיד שהתרגום לעברית הזה (מרים שוסטמאן-פדובאנו, עורך מנחם פרי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2003) הוא חצץ, לא פחות ממֵבִיש. לא יתכן שכותב איכותי משלב רבדים של שפת האם שלו באופן כל-כך עילג.

גם תרגום אחר שקראתי לאחרונה, של אהרון אמיר ל-To have and have not ("ביש ואין") של המינגווי הוא בלתי נסבל.

תרגומים טובים שקראתי לאחרונה: התרגום של ויזלטיר ל"אלוהים יודע" של ג'וזף הלר תורם לספר לא פחות מהטקסט של הלר. לא קראתי את המקור, אבל אין לי ספק שהתרגום עולה על המקור.

עוד תרגומים ראויים לשבח שקראתי לאחרונה הם תרגומיה של שרה ריפין לספרים של פיליפ רות'.

מתוך חוברת של חסידי ברסלב:

הפרשנות של ר' נחמן ל"אין דבר העומד בפני הרצון" היא: שום דבר לא מונֵע מִלִרְצות. ופרשנות לפרשנות: מי שנפל למקום הכי נמוך אין לו זכות, בשל כך, לוותר על שאיפותיו הקודמות, ואף לא על האפשרות לתקן.

אחרי ימי בצורת יש היום סערה בחוץ. הגידולים הצמאים לגשם יֵעַקְרו עוד לפני שֶיִשְתו.

יוסי שריד קיבל מפרנסי התקשורת רישיון לייגע.

סיגריות וירג'יניה עושות לי צרבת.