הפוליטיקלי-קורקטנס הנורא מכל, האויב האמיתי של הספרות כסוג של אמנות הוא הפּלוּרליזם.
אם כי בתחרות מי יהיה הראשון ברשימת הלדראון-עולם יש ל-PC הזה מתחרה אחד שהוא לא רק שווה-כוחות אלא בן/בת אותה משפחה, ושלכן גם לו קוראים PC – המחשב הפרטי.
ושלובי זרוע הם צועדים לעבר השקיעה:
התוכן והחומרה.
או התוכנה והחומר.
או ברוח הפלורליזם אפשר גם תוכן וחומר.
ולפי שעה הזיווג המסתמן ביותר הוא של תוכנה וחומרה.
..."לא הבנתי"...
"אם לא הבנת סימן שלא כתבתי כל-כך טוב"??
לא בהכרח. לפחות כתרגיל אפשר באותה מידה לומר גם:
"אם לא הבנת סימן שאתה לא נבון".
ואפשר גם:
"לא הבנת?! יש כאלה שדווקא כן, והם דווקא הרוב".
וכתגובה-לתגובה:
"הם דווקא לא הרוב? אז מה! אני כותב למיעוט! כן! דווקא!".
ואפשר גם:
"לא הבנת? אם קראת בעיון אז אני מאמין שיום אחד תבין".
ואפשר גם:
" 'לא חשוב מה העם רוצה אלא מה הוא צריך', אמר פעם מישהו בסוגייה שבעיקרון היא בדיוק אותה סוגייה".
ואפשר גם... לא, מהתרגילים האלה אף אחד עד היום (כולל סארטר וכיו"ב) לא יצא ממש נבון.
ובכל זאת אף אחד לא מצליח להמנע מהם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
