האם המדינה יכולה בכלל להחליט שהיא מתנערת מהציונות, כפי שאני כל הזמן מטיף? שמהיום והלאה הציונות היא מבחינתה לא יותר מאשר אחד הרקעים ההיסטוריים שלה, שלא מחייב ולא מגדיר אותה? לפחות בינתיים השאלה הזאת קשה, כי לפחות בינתיים המדינה הזאת הרי אינה אלא פילגש של יהודי ארצות הברית, שמחזיקים אותה - כלכלית וביטחונית ובינלאומית - רק בזכות הגדרתה ומחויבותה לאידיאולוגיה המטורללת הזאת, בזכות
תיפקודה כאלטר-אגו שלהם: יהודי שלא מתפלל כל יום "לשנה הבאה בירושלים" צריך שתהיה לו מהצד איזושהי ירושלים שבשנה הבאה אפשר לקפוץ אליה, אחרת הוא עלול לשכוח את יהודיותו. "השותפות האסטרטגית" בין ישראל לארה"ב אינה אותנטית אלא רק סיפור-כיסוי שנובע מההשפעה שיש לאותם יהודים, מהטלפון שאדלסון וצוקרברג וברננקי וכו', וגם שפילברג וכו', ואפילו בוב דילן וכו' ירימו לקפיטול ולפנטגון אם יתרחשו כאן דברים קשים, הישרדותיים. וגם פחות קשים אבל הישרדותיים מהבחינות הנשיות.
התפרסם ב"הארץ"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
