מה ההבדל בין ה"גשר צר מאוד" של רבי נחמן מברסלב לבין ה"ברירת מחדל" של רבני עולם המחשב?
ההבחנה בין "ידע" לבין מחלה היא כחוט השׂערה, צר מאוד הגשר המוליך מעץ הדעת לעץ החיים. והחטאת רובץ באפשרות, אפילו אם היא רק תיאורטית, שמי שכותב-מפרסם באינטרנט בשם-בדוי יגיד ש"זה לא אני, זה הדמות".
אופציית הניק משומשת אך ורק על-ידי אנשים שמצבם האמיתי הוא כלאחר-יאוש, כמו הומלס שהולך לקניון עם חליפת החתונה שלו ועושה קניות עם צ'קים מזויפים, כי זאת הברירת-מחדל שלו.
התפקיד של מה שנקרא בימינו פסיכולוגיה הוא לתת לכל מאן דבעי לגיטימיציה לשסעת שלו. בדרך של משחק תפקידים (וליתר דיוק התחזוּת) לאפשר לו להמשיך להתדיין (האמת רציתי להגיד להזדיין) כאילו כלום.
ולכן, ואם אני כבר מאזכר את הדבר הזה שנקרא פסיכולוגיה, אז בשאילת לקסיקונו של הדבר הזה אפשר לומר שנק-ניק הוא אחד ש"נוסחת אדיפוס" סגרה עליו סופית, מקרה כרוני, ושוב ושוב אני נוכח שלא רק בעיקרון אלא גם בפועל אין הבדל בין ניק קבוע לבין ניק הומוריסטי אד-הוק לצורך תגובה חד-פעמית – גם מי שכאילו יסד מציאוּת אלטרנטיבית, במצבי לחץ הגולם-היצר משתלט על יוצרו ולא נודע כי בא אל קירבו.
התבטאותו של הנק-ניק היא בערבון-מוגבל, וכך נוצרה הישות הוירטואלית הנקראת "קהילה", אשר במהותה מה היא בעצם אם לא "חברה (ע"ר)".
מכל בחינה שהיא אין בכתיבתם של הנק-ניקים שום חוט-שידרה, שלא לדבר על סגנון, אף פעם זה לא יותר מאשר גחמה, שום "בשׂוֹרה" לקוראים (וצְמֵכוּ עלי קראתי המון באינטרנט העברי), ואין צורך להיות קבליסט כדי להבין למה, כל תינוק יודע ש"לכל איש יש שם" – ויברציה אחת שאיתה יש גבול עד כמה הוא מסוגל לזייף ולתלוש ולהדביק ולהמציא את עצמו.
בעיקרון, באקסיומה, כל מה שאתם מפרסמים שלא בשמכם האמיתי הוא קישקוש, השתטות, שיכרות, משחק-מחשב, אנרגיה נטו (כלומר כוחנות), קיבּוּעַ של חולשותיכם, דברים שאם הייתם עומדים עליהם למשפט אז סניגורכם היה יכול לטעון לגביהם את טענת האי-שפיות-זמנית.
כי מה ההבדל בין פסיכי לבין שפוי? הפסיכי מיישם (במקרה הנדון מפרסם בניק) את מה שבשפיוּתוֹ רק עובר לו בראש.
מה שמדהים אותי כל פעם מחדש הוא שככל שהדיון (רציתי להגיד זיון אבל התביישתי) הוא יותר ניקי, כך הוא יותר פוליטיקלי-קורקטי, מה שמוכיח שהשימוש בניק הוא נטיה אספסוּפית, הצד האפל-החסוי של אותה חְנוּניַאדָה אוֹנְלַיינית אשר למרות החינוך הטוב וההשכלה, ואולי בגלל החינוך-והשכלה לא באמת יש לה מה להגיד.
אז אלה תולדות הנק-ניק: הכבוד העצמי/ האגו הבריא של האיש הצעיר לא הרשה לו לדברר-למחזר-לדקלם את ה"מנוס מחופש" (שם של ספר של אריך פרום) שלא בחסות האופל-העזאזל הזה.
מי שמתבטא מהמקום הנכון בתוך עצמו ולא סתם מפמפם-משדר השתייכות, מי שמאמין שטקסט שהוא כתב חשוב שייקרֵא, שאינו סתם מצוות-אנשים-מלומדה, אונלייניסטים כאלה לא רק שמוכנים לחתום בשמם האמיתי אלא שבמקרה הצורך אף יילחמו על זכותם לקבל קרדיט.
גם הווכחנוּת-יתר שכה מרבָּה להִתַּקְתֵק באונליינים למיניהם, גם היא, הרי הרפלקס הזה מוּתנֵה בתחרות הרצחנית בין הגולם לבין יוצרו, הסאדו והמאזו מנחיתים זה על זה (וגם זה על זו) ואין מי שיספור להם עד עשר, אז הם צורחים את המספרים לתוך האוזניים הרקטוּמיוֹת, והתוצאה היא שבמקום שתהיה לטקסט טביעת-אצבע יש לו סוג דם, שזה משהו מאוד כללי, כמו בפנקס שבוי. או כמו שאמר ד"ר קיסינג'ר: "למדינת ישראל אין מדיניוּת חוץ אלא רק מדיניות פנים".
באונליינים (נניח "פורומים") שבהם השימוש בניק הוא נפוץ, מי שמשתתף בהם בשמו האמיתי מרגיש כמו באותן תכניות של "החַבּוּבּוֹת" שבהן היו מביאים איזשהו אורח בשר-ודם (בדרך-כלל זמר-שחקן-פוליטיקאי וכיו"ב) שהיה מפטפט ושר ורוקד איתן.
מי שלא מסוגל לפרסם בשמו האמיתי שלא יפרסם! עד שירווח לו. וכשירווח לו – ככה זה עובד! – הוא ימצא את עצמו מפרסם לא את מה שהוא כתב אז אלא משהו אחר, חדש.
אבל אם הוא יפרסם כאן-עכשיו-בשם-בדוי הוא מאפיס את הסיכוי שאי-פעם ירווח לו.
וכמובן שגם פירסום "תגובה"-"טוקבק" הוא פירסום, לכל דבר.
ול"מוכשרים" שבין הנק-ניקים: לפי שעה אתם לא כותבים אלא שחקני שחמט (שלא לומר מחשבי-על – בטח שמעתם על ה"כחול-עמוק" שניצח את קספרוב), למרות שהרהיטוּת שלכם עשויה/עלולה לעורר קינאה אצל ילדים מסוג מסויים, אלה שרואים בכתיבה סוג של שריר, כישוּר, כמו נניח כשרון ללוגריתמים דיפרנציאליים, או להאבקות בסגנון יווני-רומי, או לקפיצה משולשת, או להעמדת מקל על האף, או לרפואת אף-אוזן-גרון.
לא, אני לא נגד דמוקרטיה, אבל לפי שעה, לפחות, היא מסתדרת מצוין גם בלי פוטנציאל הסינגוּר שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
