כל פעם שאומרים "רבין" אני נזכר בראש הממשלה יצחק רבין, זה שחתם על הסכם השלום עם ירדן, אותו הסכם שנתן לגיטימציה סופית, תעודת כשרוּת מדרבנן להכרזתו של המלך חוסיין, בשנת 1988, על הִנַתְקוּתה של ירדן מהגדה המערבית.
(רבין הוא גם אותו נפוליון אשר כבש את הגדה, אותו מצביא אשר בזכות גדוּלתו החיילים עדיין מתבוססים שם, על גדות מוסקבה.)
ההתנתקות שעליה מדברים היום היא רק דלי ומגב, קול ענות חלושה, זעקות שבר של התמימים הפראיים כנגד הצונאמי ההוא של חוסיין, קירקור שבוקע מאותו מוקש-בטן אשר רק מונארך יכול היה להאכיל.
צעדו זה של חוסיין הוא ההחלטה הבאמת-היסטורית היחידה שהתקבלה על ידי מי מהצדדים מאז מלחמת 67, יותר היסטורית אף מהמלחמה הזאת עצמה.
אז מה, בעצם, עשה רבין בהסכם השלום עם ירדן? הוריד צריח, תמורת מלכה... אבל אנחנו המילואימניקים הרי מעדיפים שש-בש, ובשש-בש אם בונים בתים מבעוד מועד התוצאה הסופית בהחלט עשויה להפתיע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
