מארס בעקרב

קבעתי לעצמי שלא אפרסם בבלוג טקסטים שכבר פירסמתי באינטרנט. אבל אתמול עברתי על הרשימה שלהלן והחלטתי שאני רוצה אותה כמה שיותר קרוב אלי, ולא כי אני הכי גאה בה (אם כי בהחלט, דֵי) אלא כדי שבימים כמו האחרונים, שבהם אני נגרר לצ'יטוטים, שתהיה לי ממוּסגרת, כאן-על-הקיר, לפחות ציפור-נפש אחת. כמו תצלומי הילדים שמחזיקים בנרתיק הפלסטיק של הוִיזה. שתהיה כאן מזוּזת-מאהלר, אשר בהכנסי כל נישוּק יזכיר לי את השאלה שלפחות אצלי היא אמורה להיות לטוֹטפוֹת: האם המוזיקה היא טעם החיים, או שאולי היא החיים עצמם.

                                 מלחין או מוּלחָן?

                 בשולי האזנה לסימפוניה השלישית של מאהלר

"אני לא מלחין אלא מוּלחָן"

(גוסטב מאהלר)

הסימפוניה השלישית של מאהלר, בביצועה של תזמורת רדיו פרנקפורט בניצוחו של יו וולף. את הביצוע הזה הקלטתי מתחנת "קול המוזיקה" בעת שידורו הראשון בה, לפני כשנתיים, והוא הטוב ביותר שהכרתי עד היום. מאז אני נוטה "לחרוש" את הקלטת הביתית הזאת הלוך ושוב ולהזניח את ההקלטות האחרות היותר מפורסמות שברשותי, למרות הנקיון המוחלט של סאונד הדיסקים והחזוּת שובת העין של קופסאותיהם.

ההרגשה המיידית-הברורה לגבי הביצוע הזה היא שאין בו פרשנות אישית ייחודית. זאת הסיבה שבעטיה בהאזנתי הראשונה לא כל-כך אהבתי אותו וכמעט מחקתי (כי גם 6 שקלים זה משהו, והמקום שתופסת קלטת במיתקן הביתי... ). אבל נתתי לו עוד צ'אנסים, ובהדרגה הוא נשמע לי הכי חד, ועם המיצלוֹל הסימפוני הכי מלא והכי אחיד, יותר מסַפֵּק מכל האחרים. אז כמובן שלא ממש-לגמרי מסַפֵּק אלא בסך-הכל הכי פחות טיפשי. חסרה בו, כאמור, מידה של "נשמה" ("נשמה" במובן היהודי, אם יורשה לי), אבל בכל זאת, אחרי התוודעוּתי אליו כל שאר הביצועים שהכרתי עד היום נשמעים לי מקרטעים/ מבליעים/ ממסמסים משפטים ופיסקאות שהם בעיניי חלק אורגַני מסידור התפילה הנקרא "השלישית".

לפעמים אני מקנא באלה שעוד לא זכו להכיר את הסימפוניה הזאת, את הפעמים שבהם מתוך ההרהורים הקשתניים בעניינים ש"בין אדם לחברו" פורצים לפתע כלי הנשיפה ונושפים את המאזין אל עבר המקום השָמוּר לוֹ ביציע ה"בין אדם למקום". גְרוּפּי עלוב נפש שכמוני אמנם מוסיף לאפקטים האלה מדמיונו המשתוקק, אך בכל מקרה אף מבצע לא יצליח לרדת לסוף התכוונוּתם, לְמה שבאמת הבליח מפסנתרו הקודח של בן השלושים-ומשהו רגע לפני שזה שעשה ממנו דובר גרמנית הרכין אותו אל המחברת.

ובמחברת הוא לא כתב גרמנית אלא תווים, למרות שדמותו המצטיירת בביוגרפיות תמיד מעלה חשד שאולי הוא היה מעדיף לכתוב ספרות וכיוצא – הוא היה דברן בלתי נלאה, פילוסוף בעיני עצמו שבשארית כוחותיו המיסטיים הצליח להרגיש שעל שום שפה חוץ מתווים אין לו זכויות טבעיות, ושכמה שהוא לא ישלה את עצמו לגבי שליטתו בגרמנית ברי שבגלגול הזה (מאהלר מאוד האמין בגלגול נשמות) הוא לא יעז "להתעלל" בה כמו בשפה האקס-טריטוריאלית הנקראת מוזיקה.

או כמו שנאמר באחד מ"שירי קרן הפלא של הנער" שלו:

"באשר החצוצרות המרהיבות יִפְצָחוּ 

שָׁם בֵּיתִי

בֵּיתִי מִירָק הַאַחוּ".

בעט-ציפורן עבדקנית, אז, שם, בשנת אלף שמונה מאות תשעים ומשהו, לגמרי לפני שתי ה"עולמיות" האלה שכאילו הן שעשו את ההסטוריה (כשמתבוננים בצילומים ממלחמת העולם הראשונה, למשל, כמה מגוחכים הם ניראים, הקדמונים האלה... ). ואם מישהו עדיין לא הבין אז אוסיף שאותו איש שהמוזיקה שהוא חיבר נשמעת כאילו נוצרה אמש-בחצות חי וטבל בקסת הרבה לפני שמישהו מההורים של מישהו כאן היה בתיכנון, כמו שאומרים. וכמובן ובראש-ובראשונה, ואיך אפשר שלא להדגיש את מה שבמושגים של היום נחשב למוּפרעוּת סוציופאטית: האזנתי היום פעמיים וחצי לחתיכת מוזיקה שמישהו עבד עליה לאורך חודשים של התבודדות קיצונית, באיזו ביקתת יער, הרחק מן ההמון הסוער.

לאורך "הכתם האנושי", ספרו של הסופר האמריקאי-יהודי הגדול פיליפ רות' (יליד 1933), מתקיימת חידה לגבי זהותו הדתית של קולמן, הגיבור הראשי, ולכן גם מסיבה זאת לא סתם, כמדומני, בחר רות' לשלב בתיאור הלוויתו תיאור של חתיכת מוזיקה של מאהלר דווקא – פרק הסיום של "השלישית" (שאורכו כ-23 דקות). שהרי אחת הנקודות המפורסמות ביותר בביוגרפיה של מאהלר היא התנצרוּתו (ממניעים שמקובל לכנותם קרייריסטיים), למרות שהמוזיקה שלו הקרינה והמשיכה גם אחרי התנצרותו להקרין יהוּדיוּת במידה כזאת שלאונרד ברנשטיין – שהוא "דוברו"-מפרשו-משווקו הראשי של מאהלר במאה ה-20 – המשיל אותה לשפת היידיש.

הסצינה מתרחשת במקום שרות' מגדיר אותו כ"בית תפילה" – הגדרה ניטרלית כזאת, לא יהודית ולא נוצרית... קולמן מת באופן פתאומי וְאַלים, וכך הסתיים בבית התפילה הטקס שלפני הבאתו לקבורה (הספר יצא לאור בעברית לפני כשנה, תרגום דוני ענבר, הוצאת זמורה-ביתן):

"ואז קמה ליסה (בתו של קולמן), טיפסה כמה מדרגות, ואמרה מהדוכן: 'הפרק האחרון בסימפוניה השלישית של מאהלר'. וזהו. הם הסירו את כל המחסומים. הם ניגנו את מאהלר.

כן, לפעמים בלתי אפשרי להאזין למאהלר. כשהוא לופת ומנער אותך, הוא לא מרפה. לקראת הסוף כולנו בכינו.

אני (המספר) מדבר בשם עצמי בלבד, אבל דבר לא היה מצליח לקרוע אותי לגזרים כמו הצלילים האלה, אולי חוץ מאשר לשמוע את סטינה פאלסון (אשה מעברו של קולמן) שרה את "the man I love" כפי ששרה לקולמן ברחוב סאליוון ב-1948.

קשה לשכוח את הצעידה אל בית הקברות, מרחק כמה גושי בניינים מבית התפילה, בעיקר משום שהיא כאילו לא התקיימה. רגע אחד היינו משותקים לצלילי האנושיוּת חסרת הגבולות של פרק האדאג'יו של מאהלר, הפשטוּת שאינה פרי תיחכום, שאין בה תוכנית-אב החושפת, כך נראה כמעט, קצב מְפַכֶה של חיים ואת אי-נכונותם של החיים להסתיים... רגע אחד היינו משותקים לצלילי ההערכות המוּפלאה זה לצד זה של הנשגב והאינטימי, שהחלה בעוצמה המאוּפקת של שירת המיתרים, ואז ניעורה בנחשולים לקראת סיום הפרק המוביל אל הסיום האמיתי, המתמשך, האדיר... רגע אחד היינו משוּתקים לצליליה הגואים, המרקיעים, המגיעים לשיא והשוקעים של התהוללוּת אֶלֶגית שמתגלגלת ומתגלגלת ומתגלגלת בקצב קבוע שאינו משתנה לרגע, ואז נסוג, ושוב חוזר כמו כאב או געגוע שלא יוּכלו להעלם... רגע אחד היינו, כך התעקש מאהלר, יחד עם קולמן, בתוך ארונו, קַשובים לכל אֵימַת האינסופיוּת ולתשוקה העזה להמלט מהמוות, ואז, איכשהו, הגענו, שישים או שִבעים איש, אל בית הקברות, כדי לִצְפוֹת בקולמן המוּרד אל קיברו, טקס פשוט למדי - - - "

                                                        J

מספרים שבאחד הקונצרטים שבו נוּגנה הסימפוניה הזאת, בשלהי שנות השמונים בעיר האנגלית בירמינגהם, שררה באולם אווירת יום-הדין כזאת שבפרק השני (האהוב עליי במיוחד) התרוממות רוחו של הקהל סדקה את התיקרה, אם כי עקב תעשיוּתָהּ של העיר הזאת סביר להניח  שלאחר מכן, בהמשך מסען, היו קרחותיהם של הג'נטלמנים המֶרִי-פּוֹפִּינְסִים  הבריטיים מאבדות תאוּצה וסתם מרחפות, ולבסוף אף נעצרות, מחמת חִיכּוּךְ-יֶתֶר בַּעַרְפִּיחַ.

אי אפשר לבצע את הסימפוניה הזאת באופן מסַפֵּק. ולכן אתה, עמיתי לתיסכוּל, אם אתה אחד שלא מסתפק בלדמיין (כי הרי אתה ואני לא חייבים להיות ממש אותו אדם) אז אחרי שאתה לוחץ על play  בטח אתה נעמד על כורסתך הסלונית, עטוּף בחלוּק המשי הפִּרחוני שלךָ ונעוּל באנפילאותיךָ החורפיות הרכות, ומתחיל לנפנף... לשרבט... להקשית... לחצרץ... ובעודך שר ככה על הארץ הפרטית שלך זולגת זיעתך על פני הפדחת הפרטית שלך, זו אשר מיום ליום הולכת ונפערת (ובכל מקרה מוטב שלפני-כן תקפיד לכסות את הכורסה באיזו מגבת, או שמיכה).

סיפור בעקבות הסימפוניה השניה של מאהלר ("התחייה")