מארס בעקרב

                       – מסה על זכות הקניין –                                         

"התקנון המפרט את היחסים בין השאיפה לכוח לבין האדם-האובייקט, התחום החתום של ניסוי מפלצתי זה, כל אלה הם שיעורים אשר התיאורטיקנים של השלטון יגלו אותם מחדש, בבואם לארגן את תקופת העבדים. - - - יהא התקנון מדוקדק כאשר יהיה, אין הוא עשוי לחזות הכל מראש. כוחו להרוס, ולא ליצור. אדוני הקהילות המעוּנוֹת הללו לא ימצאו בהן את הסיפוק אשר חמדו."

(מתוך "האדם המורד" מאת אלבר קאמי)

בשנות כהונתו של רבין כראש הממשלה היתה לי הרגשה ברורה שתפקיד שכזה גדול עליו בהרבה.

אשתו תמיד הזכירה לי את השירים של ברסנס על "הגבירות החסוּדוֹת" ו"אשת ראש ענף צנזורה" ו"חצוצרת התהילה". "המדינה זו אני", היא הדיפה; הכל אישי, היא הצליחה, במידה מפחידה. יצר ההתמסדוּת הזה, הצורך הקיומי בהתנשׂאוּת – על ידי יצירת פערים סוציו-אקונומיים – שמאפיין את אלה שבאופן טבעי פניהם אינן נשׂוּאות, כלומר שאין בהם דבר פרט לאגוֹ (וגם קצת-הרבה אִיד, אם כבר לצטט מהתועבה הפרוידיאנית). והבעל התמים הזה... הוא חשב שהוא באמת... דיבר על כלכלה... חינוך... העם היהודי... אמרו לו כל מיני דברים... בארוחות המשפחתיות...

אל תתנו להם חוקה! מדובר בתשוקה אפלה שמאחוריה עומד נסיון של חצוצרות התהילה לקַבֵּעַ את ה"מהר שלל חש בז" של שנות הכאוס, מהר-מהר לפני שפורץ שלום. חוקה מטרתה, מאז ומעולם, להַנְצִיח (כדי שאפשר יהיה לבלות בשקט) ולהגביה ולהנחיל אַדוֹנִיוּת, זִיכַּיוֹן לְמַעֲשֵׂר, שלא לדבר על שטיפת המוח – "להנחיל" פירושו שידקלמו את זה בבתי הספר, כאילו שחיי אדם הם שיר, מֵייצַג שיש לו חוקים משלו.

מזוית קצת אחרת: הרי אין נדוש מלומר שתוכנת ההפעלה הנקראת דמוקרטיה אינה אלא הרע במיעוטו, ולכן, אם להמשיך עם דימוי מעולם המחשבים אז אפשר להגדירה כברירת מחדל, ולכן מדינה שיש בה חוקים מיוּחסים (או איך שקוראים לזה המשפטפטנים) אינה שונה מהותית מ"מדינת הלכה".

מי אנו שנדע, אולי מבחינה היסטורית השיטה הדמוקרטית (לפחות זו המוּכֶּרֶת לנו) היא בכלל אפיזודה. כבר היום היא קליפה מאוד-מאוד חיצונית ודקה, קרדום לחפור בו ביום שלג ירושלמי. ויום אחד, יש להניח, המלחמה שהחוקה תעולל תגרום לשִילֶשֵינוּ-ריבֶּעֵינו כאבי תופת, כי כמה בוסר אפשר לאכול מבלי להרוס את האֶמַייל של השיניים.

וזאת שאמרה "המדינה זה אני" היא גם זאת שאמרה "אם אין לחם שיאכלו עוגות", וגם את "אַחַרַי הַמַבּוּל", הלא כן? אשתו-של ניסתה – ותמיד תנסה! – ליַיצֵר אצוּלָה, משהו אלכימי, מעמדות וכַּתוֹת כמו בהודו של פעם (עם כל מיני מוצארטים שפורטים בחצר). אחר-כך היא מטלפנת אליו, או כותבת לו מאמר ב"הארץ" שבו היא מחצרצת לו שהגיעה העת להפשיל שרוולים ולחוקק אותה, לצלם את המונה-ליזה, להלבין את הפוליטיקה הנקראת שלטון, ואת השלטון הנקרא הון, ואת ההון הנקרא ביטחון, כי זו תכליתם של גיבורי נעוריה (שלא לומר גנרלים). ולמי שלא מאמין הנה בית מפזמון שהיה  מאוד פופולרי באותם נעורים:

                              "שועלי שמשון"

                        ארבע-על-ארבע הג'יפ הדוהר  (בערך J)

                        ובוקע השיר מן הלב

                        והשביל מתחתם מרקד ומזמר

                        זה השביל המוביל אל אויב.

איזה כיף! וההמשך ידוע: מדובר בשועלים על העולים, שִמשוֹנים על עקוּרים, גיבורים על ה"חלשים" האלה, הפזוּרים הנראים כמו פזוּרי-דעת, אלה שעוד לא "הפנימו" את ריגשי הנחיתוּת המניעים את  "המדינה הנורמלית", הככל-העמימית, הסֶמי-נוצרית, ש"יודעת מה היא רוצה" כאילו שהמשיח כבר עבר בה (ויש אומרים שאפילו חרש באדמתה. אחר-כך למד משפטים ועשה סטאז' במחלקת הבג"צים). עדיין רבּים הם הנירפּים המסרבים לעלות לתורה הזאת ו"להגיע", להכנס לעול מצוותיה של ה"שפיוּת" הזאת, לאותה דרך מלך מישורית אשר כל פעם שרוכב עליה הג'יפ היהודי היא מִתכּווצת ומִתְהַמֶרֶת, כאילו עוברת טיפול קָבָּלִי שמגלגל אותה לְשביל, שביל שועלים שמרקד, ומזמר, ועלול להוביל.

ועוד יותר כיף: הכנסתם של ה"חלשים" לא תהיה יותר מאשר מאבטחת (מאבטחת בעיקר מפני מהומות פנתריות). סיידי גזעים ומגרפי שבילים (ואפשר גם נהג-בוס!). ואם הם חוששים מעובדים זרים אזי הינם מתבקשים לחתום כאן, וכאן, ומשני הצדדים, כי עדיין חַסֵר השועל את הנֵסַח, את הטאבו על עיסקת חייו, ואת הטאבו שמעל הטאבו, שזה משהו כמו הנסחת הנסח (כי השועלית... היא תמיד... תמיד כאילו שהיא כבר היתה באופרה הזאת). במילים אחרות עדיין חסרים לַשמשונים כמה משת"פים אשר בחוּקוֹתם יֵלֶכו, ובהסכם קואליציוני להם יתנוהַ, ולזרעם, עד עולם.

והכי כיף זה לקַרֶקְט את הפוליטיקלי, או כמו שאמרה ז'קלין קנדי-אונאסיס בעת ביקורה ההיסטורי, תוך כדי הליכה על החול ועל המים של קיסריה: "צריך לדעת לחיות!", כלומר הבה נתחקקה לו, פן יפרוץ. "אֵלי אֵלי", היא שרה אותו ערב באמפיתיאטרון המקומי (כיאה ליורשתה של זמרת אופרה), "הו לורד, שלא יגמר לעולם". ובלילה, כשהצלמים הכאילו פאפאראצים כבר היו שתויים מרוב התפעמוּת, וכדי להזים את הרינונים בדבר זילזולה בזכרו של בעלה הקודם, אז לפני שהיא עלתה על יצועהּ (בביתו של הנשיא המקומי) היא השקיפה אל עבר חומות העיר העתיקה וישר תפסה את הפרינציפ, כלומר ישר תפסה מיקרופון והכריזה: "גם אני קיסרית!", לתשואות תושבי אור-עקיבא, מחי-מחי-כפיים מהודו ועד כוש.

המסה הזאת באה באיחור שאכן אין עליו כפרה, כי הרי הערב הם התחתנו, האושר והעושר. אמנם תחת אבטחה כבדה, אבל עד שהם יחזרו מירח הדבש (מה שנקרא "הַפְרָטָה") התשתית החוקתית תהיה כבר כל-כך חַקוּקָה, האוֹשִיוֹת תהיינה כבר כל-כך מוּלְחַמוֹת עד שאפילו המוות לא יוכל להפריד ביניהם, או לחצוץ מעליהם, כי חוּפה שקוּפה היא החוּפה הניצחית, עשויה מהבד של בגדי המלך, חופה של כוכבים.

ואחר-כך, הו אחר-כך, בשמה של "המהפכה החוּקתית" ישקיטו הכוכבים האלה את הארץ ויכתתו את חרבותיה, ורק אַלות וכדורי גומי יִוַותְרו בידי משמרותיה. וכל אזרחיה יהיו מְאוּחֵי שְסַעִים, מְרוּצָצִים אך מְרוּצִים, וּמְשוּבָּצִים כמו עציצים, והשוטרים יהיו כולם כמו אחים גדולים כאלה, מזוּקננים, שרינקים אנליטיים – חוּקתיים למהדרין – אשר בשמו של ג'ורג' וושינגטון ימכרו לכל "אדם נאור" – כלומר לכולכם! – אַרוֹנִיוֹת מלאות בכדורים: כדורי גומי-להרגעה, וגם גומי-נגד-דיכאון, וגם גומי-דיכאון נגד עודף-משקל.

ועוד מעולם החתונות: הכוס ששוברים היא לזכר חורבן הבית, ולכן החופה החוּקתית כמוה ככוס שלא נשברת, כלומר שלא זוכרת בשביל מה היא קיימת. אז היא מתגלגלת, הכוס הזאת, מתגוֹללת, בירכתי הבמה, קרוב-קרוב, על גחונה, עטופה בצלופן שקוף, בצבע יונתן, שמרשרש כמו תפוח  שנפל היישֵר מעץ הדעת. עד שהיא נתקלת בכיסאו של יושב-ראש הכנסת, אשר  ברוב אחריותו מרים אותה, בודק, אם אין בה שריטות... חבלות... חפצים חשודים... מתחיל להזכר מאיפה היא מוּכֶּרֶת לו. "עד סוף מושב הקיץ", הוא אומר לחבלן שהזעיק הסדרן, "בתשעה באב תזכיר לי להחזיר אותה למזנון. עכשיו תמזוג לי בה משהו מתוק, יין לקידוּש, ויכוּלו השמיים, ולחיים, לחיי הקְביעוּת שבדרך".

והמשורר הנ"ל, לְמה אם לא לכך הוא התכוון בכותבו: "על-כן בשם כל הקדושים אני, דודךְ/ מצהיר בזאת שלא אבקש את ידךְ".

לפעמים אני רואה בטלויזיה את הבנות-של-הנשים-של: בערך בנות גילי... הן נראות כמו... ההכלאה האולטימטיבית... מאוד... היום הייתי בשוּק, קניתי עגבניות... עוד כמה שנים הן... באופן טבעי... כמו בהודו, כמו בירדן של ידידנו האמיץ, זה שהיה יפה כמו פסל של ריצ'ארד השלישי, הטייס המנמיך שאיתו הוא החליף מגשי כסף והצדעות, זה עם הצדעיים הכסוּפים, האפוּפים, האופנתיים לאללה, זה עם הדיפלומות על שִבעים אחוזי עוני, ושישים אחוזי שוני, שכמו חוני הוא עיגל אותם והמטיר עליהם חוקה, חוקה חוקתית בעליל, אכזרית בהגדרה, אכזרית מכל מלך, עד שאין ברירה אלא לקבל את המלך כמו שהוא – אפילו בלי עָם! – כמו שנאמר "מוטב במרומיו מאשר במערומיו", ולעשות איתו שלום, שלום עלינו, עד לשד עצמותינו, ועל כו-הול ישראל, ואימרו, אימרו אמן.

אבל למה ללכת עד המזרח הקרוב, הרי גם פה על-יד, מתחת לאף, כלומר פיליפיניות יש גם בארה"ב, באותה ארץ שנפטרת מעודפי החוקה שלה על-ידי משהו שאפשר לכנותו חוקת סיוע חוץ.

אז מוטב כבר כאוס! (קאמי אמר על עצמו שהוא "אנרכיסט מתוּן"). כאוס מתוּזמן, ומסוּגנן (ורק שלא יהיה מאורגן!), כאוס נשׂוּא-פַּנים אשר בתוכו, אם צריך יהיה לבחור בין המַכּים לבין המוּכּים (כמאמר שיר של אבידן) אז אפשר להאמין ואף לסמוך על נפש היהודי שהיא תעדיף את האפשרות השניה.