מתוך גיליון קיץ 2001 של כתב-עת לנוער בשם "פרולוג", בעריכת אלישבע גרינבאום ז"ל:
קליפסו
מאת אוריאנה
בפתח המערה תמיד ממני והלאה
הגעגועים שוקטים כשעין הים סוערת
על אדמתי קיוויתי לבנות לו את אִיתַקַה
לפי מפות מפורטות של זכרונו.
עד שאשחרר אם אשחרר
בפתח המערה תמיד ממני והלאה.
הצעתי לו נֵצַח, ולא קִיבְּלוֹ מִיַדַי.
על אדמתי קיוויתי לבנות לו את איתקה.
אותו שליח ממרומי האולימפוס לוחש לי דברי חַלַקוֹת
עד שאשחרר אם אשחרר
לא אשחרר לא.
הצעתי לו נצח ולא קיבלו מִיַדַי.
הַאִי שלי שוקע במצולות הים.
אותו שליח ממרומי האולימפוס לוחש לי דברי חלקות.
אינני נצמדת עוד אינני מרפה
לא אשחרר לא.
זעם האלים מהומה ניתכת
האי שלי שוקע במצולות הים.
שבוי בין קווי מִיתְאַרוֹ, בקצה אצבעי, בחול החם
אינני נצמדת עוד אינני מרפה.
שמש מסתייג מסתמנת סערה
זעם האלים מהלומה ניתכת.
מחוז חפצו שכף רגלי לא דרכה בו מעולם
שבוי בין קווי מיתארו, קצה אצבעי, בחול החם.
על אדמתי קיוויתי לבנות לו את איתקה
מחוז חפצו שכף רגלי לא דרכה בו מעולם.
בפתח המערה תמיד ממני והלאה.
אני לא מכיר את עדי לוי, ומקווה שהיא לא תכעס אם אעתיק לכאן שיר נפלא שלה שמופיע באותו גיליון:
אבא שלי הוא אדם
שהשכונה אוהבת לשנוא.
בדיבורי אפשר להבחין בתיעובו את
האנושות.
כשהוא מלכלך להם את הכביסה
או זורק אבנים לתוך החצרות שלהם
הם שונאים אותו
ומרכלים בבית שלהם, כמה
מכוערת היא בִּתוֹ.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
