מארס בעקרב

מקס ברוד (חבר קרוב, זה שהפר את הצוואה לשרוף את כתביו אחרי מותו):

"קפקא – על אף המוזיקליוּת המופלאה שבאמנות-הלשון שלו – משוּלל היה כישרון מוזיקלי של ממש. לא פעם שמתי לב, שמחברים אשר שירתם או סגנון-הפרוזה שלהם מצטיינים בקצב ובדינאמיות של מוזיקה טובה, משקיעים, כביכול, את כל כוחם המוזיקלי בשפה, עד שלא נותר להם עוד כוח וכשרון למען עולם הצלילים עצמו. קפקא לא ניגן בשום כלי. פעם אמר לי, שאינו מסוגל להבדיל בין 'האלמנה העליזה' לבין 'טריסטאן'. על-כל-פנים נכון הוא, שמעולם לא טרח הרבה להכיר ולהבין מוזיקה משובחת. אולם הוא לא היה חסר רגש טבעי לקצב ומנגינה - - - לא פעם משכתי אותו לקונצרטים, אולם במהרה התייאשתי וחדלתי מזה, משום שרשמיו מביקורים אלה היו חזותיים גרידא. 'המוזיקה אשר שמעתי סוגרת עלי כחומה' – כתב ביומן על קונצרט מיצירות בראהמס – 'וההשפעה המוזיקלית היחידה המתמידה בי היא זאת, שבהיותי מוקף אני אחר מאשר בהיותי חופשי'. אחרי-כן הוא ממשיך בתאור של זמריות, הקהל, הכמרים שנמצאו באחד התאים, אולם אין אף מילה על המוזיקה עצמה. לעומת זאת היה ליבו פתוח להצגות ולקריינות - - -

- - -

כיוון שכל תנועה מקרית מתנועותיו, כל מילה יומיומית, השתבצה בהשקפת-עולמו האישית והמיוחדת לו – שפעה התנהגותו, הופעתו החיצונית, על אף המאבק המופשט אשר התחולל תדיר ברוחו, חיוניות רבה. כאשר קרא לפנינו – זאת היתה תאוותו המיוחדת – השתלב מבעה של המילה הבודדת, בבהירות מושלמת של כל צליל וצליל, בקִצבה המסחרר של לשונו, ברַחַבוּת מוזיקלית של משפטים בעלי נשימה ארוכה לאין קץ ובקרֶשצֶ'נדו הולך וגובר של הרבדים הדינאמיים. – כך גם הפרוזה שלו - - -."

קפקא, מתוך "מכתבים אל מילנה":

"לכתוב מכתבים פירושו לחשוף עצמו נוכח פני רוחות הרפאים, דבר שהן מצפות לו בלהיטות. נשיקות כתובות אינן מגיעות אל יעדן, כי בעודן בדרך רוחות הרפאים גומעות אותן עד תום".