מארס בעקרב

לזכרו של יוסי בנאי, כמה מילים שלא שכחתי מהצגתו זאת של נסים אלוני, משנת 1971.

סְמוּל – בהצגה המקורית בגילומו של יוסי פולק – אסיר נמלט.

בּוֹגוֹ – בהצגה המקורית בגילומו של יוסי בנאי – "צועני בלי כתובת", כפי שהוא מוגדר בגירסה המודפסת, שיצאה לאור בשנת 2000 בהוצאת "ידיעות אחרונות – ספרי חמד".

בוגו מילט את סמול, ולא אכנס כאן לסיפור המעשה. מתוך המערכה הראשונה, תמונה רביעית:

בוגו:   אתה יודע שלא תתפוס אחד יותר חזק ממני בלברוח, למשל.

סמול (לאחר שהות):   הם לא נותנים לברוח. לא חשוב איך אתה מתחפש. הכי הרבה אתה עושה שני פסיעות ונכנס לתוך צינוק אחר. אולי יותר גרוע מהצינוק בכלא. בסוף אתה נהיה כמו שהם רוצים שתהיה. דייסה. בידור.

בוגו:   בן-אדם זה בידור. זה כתוב בכוכבים. לא חשוב מה אומרים העיתונים.

סמול (מחייך, כאילו לעצמו, ואומר חרש):   אני חשבתי שאני מלך.

בוגו (פונה בבוטות, אם כי בשקט):  אתה לא.

סמול (מרים אל בוגו את ראשו, מחייך):   חשבתי.

בוגו:   לא.