מארס בעקרב

הצייר וינסנט ואן-גוך נולד ב-30 במרץ 1853 וירה בעצמו ב-27 ביולי 1890. הקטע-ממכתב שלהלן נכתב ב-1880. מתוך הספר "מכתבים לתיאו – מבחר", הוצאת שוקן 1992, תרגם (מאנגלית) עודד פלד.

 - - - כי יש שני סוגים של עצלנים, שביניהם ניגוד גדול. יש עצל שהוא כזה מתוך עצלות ומחוסר-אופי, מעצם טבעו; אתה יכול לראות אותי ככזה, אם אתה רוצה. ויש סוג אחר של עצל, איש עצל שהוא כזה בניגוד לאופיו, אדם הנאכל בפנימיותו מרוב השתוקקות לפעולה אך אינו עושה דבר, משום שזה בלתי-אפשרי עבורו לעשות משהו, משום שדומה שהוא כלוא באיזה כלוב, משום שחסר לו משהו שיעשה אותו פרודוקטיבי, משום שהנסיבות והגורל הביאו אותו למצב כזה; איש כזה אינו יודע תמיד מה הוא יכול לעשות, אבל הוא חש באינסטינקט: בכל זאת אני שווה משהו, אחרי הכל יש מטרה לחיי, אני יודע שאוכל להיות אדם שונה!

ואם כך, כיצד אהיה מועיל, במה אוכל לעזור! יש משהו בתוכי, מה זה יכול להיות?

זהו סוג שונה למדי של אדם עצל; אתה יכול לראות אותי ככזה, אם אתה רוצה. ציפור כלואה באביב יודעת היטב שהיא יכולה לשרת איזושהי מטרה; היא חשה היטב שהיא נועדה לעשות משהו, אך היא אינה יכולה לעשות זאת. מהו הדבר? היא אינה זוכרת בבירור. ואז יש לה אי-אילו רעיונות מעורפלים והיא אומרת לעצמה: "הציפורים האחרות מקננות ומטילות ביצים ומגדלות את האפרוחים שלהן", וכך היא מטיחה את ראשה בסורגי הכלוב. אך הכלוב נשאר על כנו, והציפור נטרפת מייסורים.

"תסתכלו על החיה העצלה", אומרת ציפור אחת העוברת שם, "עושה רושם שהיא חיה בנוחיות". כן, האסיר חי, הוא אינו מת, אין סימנים חיצוניים למה שעובר עליו בפנים; בריאותו טובה, הוא פחות או יותר שמח כאשר השמש זורחת. אבל אחר-כך מגיעה עונת הנדידה ומביאה בכנפיה התקפי מלנכוליה. "אבל יש לה כל מה שהיא רוצה", אומרים הילדים המטפלים בה בכלוב, שעה שהיא מתבוננת מבעד לסורגים בשמיים הקודרים, בעננים הנאספים ומבשרים סופת רעמים, והיא מתקוממת בתוכה נגד גורלה. "אני כלואה, אני כלואה, ואתם אומרים לי שאינני רוצה דבר, טפשים! אתם חושבים שיש לי כל מה שאני רוצה! הו! אני מתחננת, חֵירות, כדי שאוכל להיות ציפור כמו ציפורים אחרות!"

יש אנשים עצלים הדומים לציפור עצלה זו.

ולעתים קרובות מונעות הנסיבות מבני-אדם לעשות דברים, הם כלואים, לא יודע באיזה כלוב נורא, נורא, בכלוב הכי נורא. וקיימת ישועה, אני יודע זאת, הישועה המתמהמהת. מוניטין שנהרסו בצדק או שלא בצדק, עוני, צירוף מקרי של פגעי גורל, כל אלה הופכים בני-אדם לאסירים.

לא תמיד אפשר להבחין מהו הדבר שסגר אותנו בפנים, שכולא אותנו, שדומה כי הוא קובר אותנו, ובכל זאת אפשר לחוש מחסומים מסוימים, קירות מסוימים, שערים מסוימים. האם כל זה דמיון, פנטזיה? אינני חושב כך; ואתה שואל את עצמך: "אלוהים! האם זה יימשך הרבה זמן, האם זה לתמיד, האם זה לנצח-נצחים?" אתה יודע מה משחרר אותנו מן השבי הזה? זהו רגש חיבה עז ועמוק מאוד. להיות חברים, להיות אחים, לאהוב, אלה פותחים את שערי הכלא בכוח עליון, בכוח קסמים. אך בלעדיהם אתה נשאר כלוא.

במקום בו נוצרת מחדש אהדה, מתחדשים החיים.

והכלא נקרא גם דעות קדומות, חוסר-הבנה, התעלמות גורלית מדבר זה או אחר, חוסר-אמון, אשמת שוא. - - -

שלך תמיד,

וינסנט