מארס בעקרב

השיר שלהלן מופיע ללא שם בספר "סורג-שפה" – לקט משירי פאול צלאן שיצא בהוצאת "הקיבוץ המאוחד" ב-1994 בתרגומו של שמעון זנדבנק, עמוד 71.

איזה שם הייתם נותנים לשיר הזה אם נניח, במסגרת בחינת הבגרות בספרות היה תרגיל כזה, לתת שם לשיר ללא שם?

אופציה אחת היא האופציה הפרשנית, משהו כמו "מִשׁוֹאָה למנהיגוּת רוחנית", או, כאמירתו הידועה של יעקב פרנק "ירושלים תכבש רק דרך ביבי השופכין". המיזמוראים הישראליים היו משרבטים "הכוונה נותנת אמונה" או "רק בגלל הרוח", בעוד לנון היה מטיח את האול-יו-ניד-איז-לאב שלו.

בבתי הספר של המיגזר הדתי, תלמידי-חכמים היו יכולים לשפר את ממוצע הבגרות שלהם אם היו קוראים לשיר הזה "צדיק יסוד עולם", ועל "ממעמקים קראתיך" אפשר לומר שזה לגמרי-לא-רע. "אור לגויים" זו אופציה שככה-ככה, יש-בה-משהו, ו"מאשפות ירים אביון" זה ככה-ככה-ככה.

אך אם אחד מתלמידי הזרם הזה היה כותב "יקוב הדין את ההר", אז שיידע לו שזה לא רק לא-ממש, אלא אפילו ממש-לא, אם כי בהחלט עושה-רושם.

ואולי "פוגת האספסוף השוצף" (השורה הרביעית)? לא, שם שכזה לא מתאים לצלאן אלא לחוכמולוגים מתנשאים ילידי-הארץ מסוגו של החתום-מעלה, שאיכשהו מוּדעים למגבלותיהם ולכן התיידדו עם הרשבי"ק (רבי שמשון בן ביאליסטוק), שאמנם מסרב לשחק את המשחק הזה של לתת לשיר הזה שם, אך מסכים לסנן מתוך זקנו שבזמנו, בזמן בריאת העולם אמר אלוהים יהי אור ונהיה אור, וכך הלאה נסים-ונפלאות, "במשך שישה ימים הכל נהיה אך ורק מדברו", סותם הרשבי"ק ולא מפרש.

צלאן-עצמו אולי היה קורא לשיר הזה משהו כמו "מכתשים" (מתוך השורה הרביעית לפני הסוף), אבל אם הוא היה חי כאן-עכשיו אז סביר להניח שהוא היה יודע שמכתשים זה שם של אחת המניות ב"תל-אביב 25".

אז אולי, בהתחשב באמונה הקבלית הנושבת מהשיר הזה, הוא היה נותן הֵיתר מורחב לצימצום שאליו הוא נמשך בשנותיו האחרונות, ומצמצם את המילה מכתשים ל"מכתש", או ל"כּתם", או אולי ל"שִׂים!" – שִׂים שֵׁם! והצימצום הכי קורץ הוא כמובן הצימצום לשתי אותיות בלבד – "שֵׁם" – שיר ללא שם סופו שייקרא סתם "שם".

אם זה היה תלוי בי, אם הנבחן-לבגרות הזה הייתי אני אז השיר הזה היה נקרא "חמסה", כי נראה לי שכל משורר הראוי לשמו, או לחוסר בשמו, צריך לחרוט את השיר הזה על החמסה שלו, זו שנשרכת למחזיק המפתחות ביחד עם "תפילת הדרך" והאיקונינים של ילדיו, להזכיר לו יום יום ושעה שעה את תפקידו בעולם.

תֵּל מִלִּים שְׁפוּכוֹת, ווּלְקָנִי,

טוֹבֵעַ בְּרַעַשׁ הַיָּם.

לְמַעְלָה,

אֲסַפְסוּף שׁוצֵף

שֶׁל אַנְטִי בְּרוּאִים:

דֶּגֶל הֵנִיפוּ – בָּבוּאָה וָצֶלֶם

נִגְרָרִים רֵיקָם אֶל הַזְמַן.

עַד שֶׁאַתָּה מֵטִיחַ אֶת יְרֵחַ

הַמִּלָה, וּמִכּוֹחוֹ

גֵאוּת הַפֶלֶא מִתְחוֹלֶלֶת,

וְהוּא מוֹלִיד מַכְתְּשִׁים דְּמוּיי

לֵב

עֲרוּמִּים לִבְרֵאשִׁית,

לְהֻלֶּדֶת

מְלָכים.