UdiAlterego

נכנס לכאן ומיד מוצף במערבולת רגשות ותחושות שהיו מודחקות עמוק.

קודם כל, אני חש בעצב ומלנכוליה. אח״כ, בחרטה על חיי בגירסתם המוקדמת.

וכשאני קורא את הטקסטים הבוסריים אני חש בושה.

כשהייתי צעיר יותר וניסיתי לכתוב, הייתי מרגיש צורך להוכיח את עצמי כנגד האימרה ״לעולם אל תקרא כותב הצעיר מגיל 40״.

הטענה המובלעת היא שכותבים צעירים מדי עדיין לא חוו את החיים לעומקם ולכן לא צפויה בכתיבה שלהם איזו תבונה ייחודית שתעשיר את הקורא.

אני מסכים עם האימרה לגבי עצמי, אבל אנשים הם שונים ובהחלט יש כותבים שגם בגיל צעיר מאוד ידעו לצלול אל מעמקי הלב וההוויה.

אז איך לסכם את החיים עד עכשיו?

בגיל 33 בערך הבנתי משהו חשוב על עצמי. אצטט את עצמי לרגע, אם תרשו לי:

הבנתי שאם אני לא מייצר לעצמי מסגרת מוטיבציונית חזקה לא אזכה לבריאות נפש. יש אנשים שרודפים אחרי אושר, עושר, הצלחה, כוח וכו׳. בתקופה ההיא רדפתי אחרי בריאות, כי האלטרנטיבה היתה עגומה. וכדי להשיג בריאות נפשית עליך לשלם מחיר ולעתים אף מחיר כבד. שילמתי מחיר כבד. המחיר הכבד שינה אותי, את התנהגותי, את מערכת העצבים שלי, את המוח.

אני חש ברגשות שלי כאילו היו אטומים בקופסת פלסטיק שקופה. הם קיימים, ניתן לראותם, אך תמיד התווך (הפלסטיק) מקהה את החוויה. בנקודה זו אני מעדיף להשאיר את הדברים כך ברמה האלגורית ולא להעמיק בפסיכואנליזה.

אבל נוכח זאת, האמת היא האמת.

אני חושב לנסות לכתוב שום פעם בפעם, לראות אם קיימת בי עוד היכולת לתקשר עם רבדים של תת-מודע. כשכתבתי שירה (פרוזה זה סיפור אחר) הייתי נכנס למצב דמוי-טארנס באופן מכוון במטרה לפתוח את ערוצי התקשורת העמוקים. התחושה היתה פיזית: פעימות לב מואצות, פעולת ריחוף דמיונית של זרועות הידיים בזמן שהן מתקתקות במקלדת, כאילו ההילה נפרדה מהגוף והפכה בעצמה לגוף שמיימי המרחף מספר סנטימטרים מעל.

אני יכול לומר בוודאות שהיום אני מבין יותר. מסוגל להפריד ולהבחין בין התסכולים המיניים, מאבקים הסטטוס החברתיים שכל איש צעיר חווה, הצרכים הביולוגיים-מולדים (שאינם מיניים בהכרח) והנוירוזות. שלא תבינו לא נכון, אני עדיין איני יודע כלום, אך בהשוואה לעבר יודע הרבה הרבה יותר.