היא יושבה על החלון וקוראה: מלח-מים מלח-מים. את הדבורה העסק הזה בכלל לא הרשים והיא המשיכה במעופה לתוך החדר, עברה בעד הדלת לכיוון הסלון ומשם אל המטבח מלווה בצרחות היסטריות. לא נותרה כל ברירה - מילי סגרה עליה את דלת המטבח והחליטה שהיום אוכלים בחוץ. השתרעה על כורסת הטלוויזיה ודפדפה בין הערוצים השונים. כמה מפתיע, אין מה לראות.
ואז חשבה: דבורה כזו קטנה ומה אני עושה? אני רק מאששת את סטריאוטיפ הנערה הבודדה והפתטית שפוחדת מכל שטות והנה אני כבר אשה בוגרת ומשכילה והגיע הזמן שאקח את העניינים לידיים לפני שהפסיכולוגית תחזור שוב ושוב על כך שאני מתחמקת מעימותים, ובאמת אין לי כוח להתמודד עם הביקורת הזאת. הרגישה מחוזקת. גילגלה את גליון "לאשה" עד שאחזה בידה גליל קשיח והחלה לפסוע בכיוון האימה הזמזמנית שהתמקמה לה במטבח. הרהרה: עקיצת דבורה יכולה להרוג? לא. אלא אם ישנה אלרגיה חמורה לעקיצות ולא זכור לי שהרופא אמר לי משהו על כך. אבל מה אם הוא פשוט לא ידע, או לא בדק? ואז קורה אסון ותובעים את קופת חולים ואמא תבוא ללוויה עם החולצה השחורה המרופטת ואני אף פעם כבר לא אסיים את התואר המחורבן הזה. שהדבורה המטופשת הזו תהרוס לי את התואר? האם ככה אני רוצה שיזכרו אותי כשלא עשיתי רגליים בכלל והמכנס הזה שכבר בן 10 שנים. רגע, אני שוב מתחילה לקשקש. הנה, אני פותחת את הדלת. הנה.
הדלת נפתחה. חלון המטבח סגור ולכן הדבורה חייבת להיות איפשהו בחדר, אולי בין המזווה למקרר או שמרחפת מעל אחד הארונות. איזה פחד! אבל יש לי את "לאשה" ביד (הגליון האחרון עם מירי בוהדנה) והפעם אני הולכת על זה עד הסוף. באמת. זמזום נשמע לצד המקרר, צעדי חתול קטיפתיים נעים אל מקור הרעש (מילי תמיד ראתה את עצמה כחתולה) ותנועה חטופה שבאה לחשוף את מיקום הדבורה ולהטיח עליה את נשק יום הדין, ו... אמאל'ה! דבור ענק! מלח-פלפל, מלח-פלפל, מילי טסה הכי מהר שהיתה מסוגלת לכיוון דלת ההזזה, טרקה את הדלת ומעוצמת ההדף נפלה אחורה על רצפת הסלון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
