היא הרגישה איך הלב פועם בחוזקה וחשבה שלא יזיק להישאר ככה על הריצפה הקרירה, להרגע קצת. נשיפה, שאיפה, קצב הנשימות חוזר לקדמותו והמחשבה מסתדרת אט-אט. משהו לא הגיוני בכל הסיפור הזה. היא זוכרת בבירור את מראה הדבורה שהסתננה לה למטבח ודי בטוחה שלא היה שם שום דבור קודם לכן. וחוץ מזה דבורה לא יכולה להפוך לה פתאום לדבור ככה סתם כי היא רוצה, כי הרי אז גם מילי היתה מסוגלת לעשות הרבה דברים שמילי אף-פעם לא עושה, אפילו שהפסיכולוגית אומרת שהכל אפשרי. היא פתאום נורא שונאת את כל הפסיכולוגים.
אבל גם למקרים כאלה שדבורים מופיעים להם משומקום יש פתרון - טלוויזיה. ובטלוויזיה המון ערוצים שמשדרים שומדבר במרץ ושכנוע עצמי ועכשיו גם מילי קצת משתכנעת והולכת לאיבוד בסרט של ערוץ הולמארק המציג משפחה שגילתה מראת קסמים היכולה להעביר אותה מעולם אחד לעולם אחר והנופים הכפריים מרהיבים ומשכיחים ממנה את כל מה שקרה בצהריים. עכשיו היא מנערת את עצמה והולכת באופן אינסטיקטיבי למטבח כדי לקחת משקה מהמקרר ולפני שהיא פותחת את הדלת היא נזכרת ועוצרת את עצמה. מתכופפת להרים את מירי בוהדנה שהוטלה על הריצפה (וידויים אישיים! מירי האמיתית!) ומתחבטת מה כדאי הלאה. "לא יכול להיות, חייבים לבדוק". פותחת את הדלת, מביטה בבעתה בדבור שנלחם בפיסת הלחם שעל השיש וסוגרת את הדלת. היום אוכלים בחוץ.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
