החדר של מילי נראה שונה בהרבה משאר חלקי הבית. בראש ובראשונה - הטפטים הוורודים. היא זוכרת שבילדותה היתה מתעקשת על חולצה וורודה וחצאית וורודה ואם אחד המבוגרים היה ניגש אליה כמתלוצץ ושואל אותה מה הצבע האהוב עליה, היתה עונה מיד וללא היסוס (וורוד) ומתרגזת מכך שכולם לא רואים את המובן מאליו או שסתם מציקים לה. אבל ילדות קטנות הן אלה שלובשות בגדים וורדרדים ואישה בוגרת ומשכילה כמו מילי לא ייתכן שתביא עליה מלבושים שכאלה. היא למדה לרכוס על עצמה שמלות, ג'ינסים הדוקים וחולצות שיתאמו את הגיזרה שמילי אוהבת להתהדר בה. מילי בחורה יפה. רגע, איפה היינו? (זה הרגע שבו גם המספר מתבלבל)
היא מוכנה עכשיו לשנת הצהריים המאוחרים שלה (שעה 6:00 בערב ליתר דיוק). סוגרת את הפלאפון כדי לנתק עצמה מכל הפרעות אפשריות ומתכוננת לשינה. וזה הדיאלוג שמילי עורכת עם עצמה על סיפה של שינה:
מילי א: אני ודאי אחלום חלום בלהות על דבורים ודבורים
(Dvorim Ve Daburim או Daburim Udvorim)
מילי ב: אין כל סיבה שתחלמי על דברים כאלה. תפסיקי עם השטויות ולכי לישון.
מילי א: בכל הספרים והסרטים הגיבורים תמיד חולמים על הדברים האלה. במה אני שונה מאחרים?
מילי ב: את אדם אמיתי ולא פלקט באיזה סרט של הולמארק.
מילי א: אבל גם הדבורה והדבור היו אמיתיים. או שלא היו?
מילי ב: (כאן הגיבורה כבר נרדמה)
והנה תקציר אחד החלומות שחלמה:
מילי יושבת בכיתה בשיעור "דיני חוזים" ובמקום לכתוב על הלוח המרצה משרבט את רישומיו על הקיר ופתאום היא שמה לב שהאותיות הן לא עבריות אלא קיריליות. חוץ מזה הכל כרגיל והיא אפילו מצליחה להבין את מה שנאמר בשיעור ומירב גלפרט שיושבת לידה לוחשת לה באוזן שאלות מעצבנות כי מירב אף-פעם לא מצליחה להבין כלום. בכיתה חם, היא מזיעה וזהו.
ועוד אחד:
מילי ואמא נוסעות לדודה נורית (אחות של אמא) בצפון ומילי נוהגת ומביטה על הנוף ההולך ומוריק ובמקום לשמוח בטבע, בהרים ובנוף היא חשה מאוד מאויימת ועוצרת את הרכב בצד.
הפלאפון מצלצל לשעה 8:00 בערב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
