קשה ליצור מתוך כר השלווה. השקט, ההשלמה, האיזון הפנימי מקשים עליך לצאת מתבניות החשיבה המוכרות אל הנדבכים היצריים של הנפש.
עם השנים אני הולך ומשתכנע שיוצרים רבים הפילו על עצמם דרמות ותהפוכות גורל רק כדי לערער את שיווי-המשקל ובכך להעשיר את היצירה. אני לא רוצה דרמות ותהפוכות גורל. טוב לי בחלקת האלוהים הקטנה שלי על כל תחלואיה, אבל המחיר ברור.
עכשיו למשל, כשמחשבותי סדורות ומתוייקות בארגזים (מהסוג שאפשר למצוא באיקאה):
איך אפשר ליצור משהו במצב מנטאלי שכזה? אם רוצים אפשר סתם לשרבט מלל חסר פשר, אפשר לכתוב מכתבים לביטול דוחות חניה, אפשר לעבור על החשבונות ולוודא שלא עומדים לסגור לי את החשמל ביומיים הקרובים. לכתוב באמת - זה כבר משהו אחר.
יש כאלו שיקראו לזה השראה, אני לעומת זאת כבר לא בטוח בקיום החיה האמורפית הזו. אצלי המצב המנטאלי הוא הראשון לבוא ורק לאחריו מתלווה היצירה ולמעשה אין זה משנה מה הנושא או לאן המחשבה לוקחת. אם הצלחתי לתפוס את רגע היצירה אני עתיד למצוא עצמי משתמש במלים שלא זכרתי כלל את קיומן, או לפתע לאחוז באופן טריוויאלי בטיעון משכנע ואין כלל סיכוי שאוכל לחזור עליו בשעות של שוויון-נפש.
ושוב, ברגע זה ממש - אני יכול לשבת שעות ולנסות לשרבט רצף משפטים אבל אין לי כל ספק שהם לא ילכו לשומקום. דוגמה: "וגם אם יד חלומות היתה מותרת נגע דעת אל מערות התודעה".
נראה אתכם בונים מזה שיר, כי אני לא ממש מסוגל. לא ברגע זה לפחות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
